 |
לא בדיוק. בג"ץ לא הסתמך על סעיף 94, ואף טען שעקרונית אין צורך בסעיף מיוחד כדי לדחות את העתירה (אף שבפועל הוא מצא סעיף כזה). בג"ץ לא קבע שהפעולה נעשתה בתום לב (שלמיטב הבנתי את הלשון העברית משמעו שלא היתה כוונה להביא לתוצאה האמורה בחוק), אלא שהיא נעשתה בסמכות וברשות ושמה שנאמר בחוק תקף רק לגבי מי שלא הוסמך כדין ואינו רלבנטי כלל לפעולתה של ממשלה מוסמכת, שמדיניות החוץ שלה היא בלתי-שפיטה. כך הם כותבים שם:
"הטענה כי ניהול משא ומתן מדיני על ידי ממשלת ישראל, שזכתה לאמון הכנסת כדת וכדין, יש בה כביכול משום עבירה פלילית של בגידה, מוטעית היא מיסודה, ונוח לה שלא נטענה משנטענה. גם אילו לא נאמר דבר מפורש בענינה של טענה מעין זו בחוק גופו - וכפי שנראה להלן נאמרו על כך דברים מפורשים בחוק ובהסטוריה החקיקתית שלו - אין היא עולה בקנה אחד עם תפיסות יסוד של סמכויות ממשלה בדמוקרטיה שוחרת חופש, ועם השכל הישר, שהוא, כמורגל בפי הבריות "החלק החמישי של השלחן ערוך". הכיצד יעלה על הדעת, שממשלה שיונקת היא עצם קיומה מאמון שנתנה בה הכנסת, בדמוקרטיה חפשית כשל זו של מדינת ישראל, שבכל עת ובכל שעה יכולה הכנסת, שמיצגת את אזרחי ישראל, להביע בה אי אמון ולהפילה, שממשלה זו, משמנהלת היא משא ומתן מדיני עם מדינה אחרת, לשם השגת שלום או לשם השגת מטרה כלשהי, תעבור בעצם ניהול משא ומתן זה עבירה של בגידה במדינת ישראל? דבר זה אין הדעת סובלתו."
ההבחנה מבחינת החוק בין פעולה בסמכות לבין פעולה לא בסמכות התבססה על סעיף 91, בו נאמר:
"מסירה" – לרבות מסירה על ידי סימון ואיתות ולרבות גרם מסירה; מקום שמדובר על עשיית מעשה בכוונה מסויימת, פירושו עשיה או מחדל באותה כוונה ללא סמכות כדין.
יש לך ידיעה לגבי חוק העונשין הסורי ומה נאמר שם בענין זה?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש