בתשובה לרון בן-יעקב, 08/05/07 17:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם הבנתי מה אתה מחפש, הרי פוקו עשה את זה (מזווית אחת. ייתכנו זוויות נוספות כמובן). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על איזה זויות בדיוק מדובר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזווית של פוקו היא הזווית של יחסי הכוח: <ויקיפדיה: תולדות השיגעון בעידן התבונה> | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף! תולדות השיגעון בעידן התבונה [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ממה שקראתי משלו הוא מדבר יותר על פסיכיאטריה ולא על רפואה פר סה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסיכיאטריה היא מקרה מבחן עבורו. וכמעט בכל מקום שכתוב "משוגע" אתה יכול להכניס "זקן תשוש", "פגוע שיתוק מוחין" וכולי. דוגמא נוספת (מתחום הקרוב ללבי) הוא הסקירות ההיסטוריות שנכתבו על מאבקי הכוח בתחום המיילדות: כניסת הרופאים לתחום ודחיקת רגלי המיילדות, הידע המיילדותי המסורתי שהלך לאיבוד, הפיכת הלידה לאירוע טיפולי-טכני וכולי. דוגמא נוספת, מן הסתם הכי קרובה למה שחיפשת: "אנו נוכחים לדעת חדשות לבקרים שהאמת של אתמול היא הטעות או השקר של היום. ב-1997 פירסמו שני חוקרים מאוסטרליה מאמר בשם "זמן מחצית החיים של האמת בספרות הכירורגית". על פי המודל שלהם, אנו מאבדים כל שנה כ-0.75% מהאמת של הפרקטיקה הכירורגית. כלומר: זמן מחצית החיים של פרקטיקה מקובלת בכירורגיה הוא כ-45 שנה. לפי מודל זה, העידן הנוכחי בכירורגיה יסתיים ב-2038". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין הרבה מה להבין, החשבון פשוט לא נכון. אם מאבדים כל שנה כ-0.75% מהאמת של הפרקטיקה הכירורגית, זמן מחצית החיים של פרקטיקה מקובלת בכירורגיה יוצא כ-92 שנה. אם זמן מחצית החיים של פרקטיקה מקובלת בכירורגיה הוא כ-45 שנה, אנו מאבדים כל שנה כ-1.53% מהאמת של הפרקטיקה הכירורגית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מבינה בחשבון. הנה מאמר שמתייחס למאמר המקורי: מראה המקום שלו (בעצם יש שני מאמרים): http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?cmd=Re... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל מספר שנים לאחר מכן יפוג גם התוקף של המאמר של האוסטרלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי אי "העידן הנוכחי בכירורגיה יסתיים ב...", נראה לי יותר החלפה ושינוי הדרגתי ואיטי, ללא הדרמה (הסנצציונית?) של הציטטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא באה להגן על המאמר בהארץ שנראה כאילו נכתב מכלי שלישי. בכל אופן זו דוגמה טובה לניתוח סוציולוגי של הידע הרפואי (על פי קון, אני מניחה). אנסה לחשוב על עוד פרדיגמות ודוגמאות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד דוגמא: הנטיה לילד בניתוח קיסרי כמשתנה של תרבות. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על הבדלים גדולים מאוד בין מדינות שונות. ועוד דוגמא קטנה - בין ירושלים לתל אביב. רופא תל אביבי יגיד לאישה אחרי שניים שלושה ניתוחים קיסריים לא ללדת יותר. די. מספיק. שלושה ילדים זה לא מספיק?! רופא ירושלמי כבר ראה נשים שילדו גם עשרה ילדים בניתוחים, ויגיב אחרת. מחקר קנדי הראה שבדר"כ עדיף לנתח מאשר לילד במקרה של לידת עכוז. המחקר הקנדי לא התייחס להשלכות על לידות עתידיות חוזרות ונשנות. כי בקנדה יש לאישה ממוצעת שני ילדים... בארץ, ובפרט בריכוזים דתיים, זה לא נכון. ניתוח קיסרי משפיע מאוד על הלידות שאחריו, ואם צפוי שלאישה יהיו עוד רבות כאלה, כדאי מאוד להימנע מקיסרי. אגב, זו הסיבה לכך שבביקור חולים ובמעייני הישועה, בתי חולים העובדים עם אוכלוסייה חרדית, מדיניות הניתוחים שונה מן המקובל בבתי"ח אחרים. (וכן לגבי רופא דתי וחילוני לגבי מסוגלות החולה/אישה הרה לצום ביו"כ, וכדו'.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...וזה לא רק בתחום הזה, שבו יש סיבות פרקטיות לכאורה להבדלים (מספר הלידות המקובל). כשבאתי לרופא עם בעיה מתחום אחר לחלוטין, הוא הציע לי טיפול מסוים שלא נראה לי. כשביקשתי לדעת על אפשרויות אחרות, הוא אמר שבאירופה נוקטים שיטות אחרות - אבל שהוא, אמריקאי במקור - מעדיף את השיטה האמריקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתכוונת לשגעון בעידן התבונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |