בתשובה לערן בילינסקי, 17/04/07 1:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לי סימפטיה ל"הוא לא ידע את שמה" למרות הגישה הקצת שובניסטית ( מה הם עשו בדיוק אם הם לא החליפו שמות? מזכיר קצת את הפרק בסיינפלד בו הוא שוכח את שם החברה שלו). משהו בפאטליזם של "הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(את זה לא שרו אצלנו בטקסי זיכרון) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, המשאל מתייחס למה שרים בטקסים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל אצלי, בין השאר בשל יותר מדי הופעות בטקסים כאלו, ההתקבע ''מה אברך'' כ''שיר יום הזיכרון''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא ממילא ימות מחר, למה לה לשאול את שמו היום? ואם הוא יודע שימות מחר, למה לו לשאול את שמה היום?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, אתה מתפרש לכל רוחב החזית. קשה לי להאמין שתצליח להפיח חיים בפתיל הכבוי הנ״ל התרכז באקטואלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכלל, אם הוא יודע מתי ימות, הרי זה כסף קטן בשבילו לדעת איך קוראים לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הרעיון שלי, אלא פתגם רוסי עתיק שבטח הסתנן בתחפושת כלשהי למוח של הפלמחניק המצוי (למיטב זכרוני, כמה ממשתתפי הקרבות על ירושלים צעקו "למען סטאלין והמולדת" בשעת ההסתערות). בעברית קלה וצלולה: במצבים כאלה יש רק חורים: אלה שאתה מנקב כדי לשרוד, אלה שאתה ממלא כדי ליהנות, ואלה שמישהו עתיד לנקב בך, אם לא תיזהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי- קצת שובניסטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאללה הוא חרמן, אחרת הוא לא היה מסתיר את הפרצופים של החתיכות הערביות כשהן הולכות ברחוב, כך שרק הוא, הכל-רואה, יוכל להציץ להן... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |