בתשובה לתומר גרינברג, 26/03/07 19:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני פשוט לא מצליח להבין את הקו הלוגי של טענתך. איזו מן לוגיקה גלומה בטענה: "קשה לתאר מצב שבו מנהיגי הציבור (שבציבור היהודי-מסורתי מסורתי הם הרבנים) מעלים על נס בכל הזדמנות ערך מסוים, אך ערך זה לא בא ביטוי במעשי הציבור"? האם העובדה שישנה הטפה בהכרח מוכיחה כי היה מימוש של ההטפה הזאת? לא רק שאין פה כל היגיון אלא שעצם ההזדקקות ל"הסקה של מעשה מההערך שהוקנה למעשה" תחת הצגת הנתונים עצמם היא חלשה מעצם טיבה. ואתה עוד טוען כי אני זה שצריך להוכיח? אתה אומר כי היהודים היו למדנים לדורותיהם בגולה, ותחת להראות מספרים אתה מראה ערכים. אני לא טענתי "שיש סתירה בין כל הקורפוס היהודי לבין הליכותיו של הציבור היהודי" אלא שנטל ההוכחה פה הוא עליך, ולדעתי לא עמדת בו. אתה טוען "עד כמה שדעתי משגת, אין כל עדות לסתירה כזו בערכים חשובים אחרים" - אני צריך להזכיר לך את ההטפות חסרות התוחלת של נביאי ישראל שעמם סרח שוב ושוב? כמה מתבוללים היו בקרב היהודים, כמה מתנצרים ומתייוונים? אבל שוב, כל הדיון הזה נראה לי לא לעניין. גישתך כי ניתן להסיק מעשה מערך המעשה נראית פשוט שגויה לוגית. (הייתי שמח אם מי יוכל להעיר בעניין הכשל הלוגי שאני רואה פה). הציטוט שהבאתי הוא אכן דעת יחיד, ואכן אלטר אינו מספק בסיס ניכר לטיעונו, אולם גם טענתך אינה נשענת על נתונים כי אם על הסקה עקיפה אשר נראית לי שגויה. אתה טוען "וידיעת השפה העברית, שלא הכרחית כלל לקיום למדנות" - איך אפשר להגיד דבר כזה כאשר רב מה שנעשה בחדר הוא קריאת המקורות העבריים? אם לא ממש הבינו מה שקראו ורב היום קראו, מה הבינו ומה למדו? אתה כותב "שפת הדיבור הייתה יידיש, וזו הייתה גם השפה שבה מנסחים טיעונים לוגיים, אני מניח" - אז למה המקורות שאתה מציג כעדות ללמדנות הם בעברית? הרי ספרות היידיש מצומצמת מאוד בכמותה ביחס לזו העברית ולא כתבו יידיש לפני סוף המאה ה-18 באופן ניכר, בעוד שספרות יידיש צמחה ממש רק במאה ה-19. איך היידיש מוכיחה למדנות כאשר ההוכחה שאתה מספק היא פרסומים בעברית ולא מספרים על כמה נלמד ואיפה? אם לשפוט לפי אמת המידה שלך - פרסומים ולימוד ביידיש - הרי שלא הייתה למדנות כלל! בעניין מספר הכותבים. בהחלט מקובל עליי כי בקרב היהודים היו כותבים רבים מאוד ביחס למספרם ובהחלט הלמדנות הייתה ערך, אולם לא נראה לי כי אפשר להסיק מזה כי הלמדנות תורגלה הלכה למעשה בידי הרוב הגדול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יש ביננו מחלוקת ברובד מאוד בסיסי. אני טוען שכאשר גורמי ההשפעה בציבור מעלים על נס ערך מסוים משך זמן רב, ההנחה הסבירה היא שהערך הזה מוטמע בציבור. אפשר לנסח זאת די בפשטות: כשמשפיעים על אנשים, הם מושפעים. אגב, נראה שגם פרסומאים חושבים כמוני (לא שזו גאווה גדולה להיות איתם באותו צד). לדידך, לעומת זאת, זו לא הנחה סבירה. האמת היא שזכותך להניח כרצונך. אבל שים לב שבדוגמאות שהבאת לא הצלחת להראות קונפליקט ממושך בין גורמי ההשפעה בציבור לבין הציבור עצמו. היהודים שבחרו להתיוון או להתנצר, הקימו לעצמם מסגרת חברתית *אחרת* או עברו למסגרת חברתית אחרת, עם ערכים אחרים ועם גורמי השפעה אחרים. האם ידוע לנו על קבוצות משמעותיות של יהודים שהקימו מסגרות חברתיות יהודיות לא-למדניות בתקופה המדוברת (הגלות האחרונה)? כמדומני שלא. הדוגמה השניה, מתקופת הנביאים, היא בכלל תמוהה: הרי הידע שלנו על אי-הציות להוראות הנביאים מגיע מדבריהם עצמם! הם עצמם מספרים לנו שלא הם גורמי ההשפעה החזקים בציבור, אלא קיימים גורמים אחרים, משפיעים יותר: המלך, נביאי הבעל, וכיו"ב. עד כמה שידוע לנו, גורמי ההשפעה האולטימטיביים בציבור היהודי בגלות האחרונה, עד תקופת ההשכלה, הם הרבנים 1. אני לא חושב שיש על כך ויכוח. הרבנים רחוקים מאוד ממעמדם של נביאי הזעם בימי בית ראשון; הם גורמי ההשפעה החזקים, הבלתי-מעורערים, של הקהילה היהודית, במשך כ-1700 שנה. וכל אותו הזמן הם כותבים על למדנות ולמדנות. בעניין מספר הכותבים, שוב דומה שמנגנון הסקת המסקנות שלנו שונה. כשאחוז כותבי הספרים בחברה א' גבוה פי עשר מאחוזם בחברה ב', אני מסיק שבסבירות גבוהה חברה א' למדנית יותר. לגבי השפה - הציטוט שהבאת (שכבר סיכמנו שהוא לא יותר מחוות-דעת יחיד), מדבר על סוף המאה התשע-עשרה; וכפי שאתה עצמך כותב, הייתה ספרות יידיש ענפה במאה התשע-עשרה. למעשה הייתה ספרות יידיש ענפה עוד קודם 2. אגב, גם אם הבנת העברית הייתה לקויה משהו בגיל 13 (רגע, זה גם המצב היום, לא?), זה לא אומר שכך היה המצב בגיל 20 או 71. ובגיל 13, בהחלט אפשר להסתפק בלימוד שלא על סמך המקורות הראשוניים עצמם (הכתובים ארמית ועברית), אלא ע"י תיווך של מורים או כתבים בשפת הדיבור (נניח יידיש). 1 פרט לתור הזהב בספרד, שמאופיין ע"י השפעה גם של לא רבנים, כגון אנשי חצר ומשוררים. 2 להלן רשימה של כתבים ביידיש שנשתמרו ונמצאים באונ' פרנקפורט, החל מהמאה ה-16. אגב, גם "מינקת רבקה" שאני מרבה להזכיר כאן נכתב במאה ה-16 ביידיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרבנים... כותבים על למדנות ולמדנות". *זה* לא ממש מדויק. הרבנים שנקראו "מת'נגדים" אמנם הטיפו ללמדנות באופן עקבי, אבל רבני החסידים ממש לא הלכו בכיוון זה. אצלם הכוונה הייתה העיקר, והלמדנות נחשבה לעומתה כקליפת השום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |