|
אתייחס לשיר השני. 1. אני מפרש את השיר הזה כארספואטי. הים הוא הנושא אותו המשורר רוצה לתאר, או להשתמש בו כמקור לשיר. אבל הים, כמו כל חלק במציאות,הוא משומש (אמבטית ענק משומשת). הרבה נכתב עליו. הניסיון הראשון של המשורר הווא לרוקן את הים מתכסית (אנשים ומסעדות). כאן מופיעה גם נמענת בשיר, ואינני חושב שהנמענת היא דמות אישה, אלא המוזה בעצמה. המשורר מנסה לצלם את הים, ולגרש ממנו את הדייג האחרון, ולשבת ולנסות לדלות ממנו דבר, כאשר המוזה מלווה אותו. 2. המשורר מגיע למסקנה כי הדבר היפה שהוא רואה בים הוא שהאורות מגיעים במדויק אל הצופה. וזה יפה – אך למראית עין. הים, כמוהו ככל נמעני שירה, נראה לכולם באופן יפה, ויש בו דברים יפים כמו אור שמגיע בדיוק לצופה בו, אך כך גם כל המציאות- המציאות נראית לכל משורר המסתכל בה בזוית אחרת, מעניינת ויפה עבורו. והמשורר מסכם- השורה הזו שנכתבה לא טובה (הפתרון מגיע בבית השלישי). ואז המשורר מוותר על הכל ובוחר במוות (קצת דראסטי, הייתי אומר)- מוות לו ולמוזה שלו. 3. הפתרון לשורה שנכתבה, המסביר את היותה לא טובה - "דיה לכל פרצוף"- "האורות הרחוקים יודעים לשוט בקו ישר במדויק" לכל מי שצופה בהם. האינטרפטציה של המראות האלה היא השתקפות של המסכל עצמו. הים (והמציאות) הוא ראי של המסתכל בו. אני רואה בשיר שיר ארספואטי הגדוש תסכול מראיית עולם פוסטמודרניסטית.
|
|