בתשובה לשי פרי, 26/02/07 18:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. צריך להפריד בין שני מצבים: המצוי, כלומר - הקרקע מחולקת כבר לאינסוף פיסות קטנות הנתונות בשליטתם של יחידים או של תאגידים, והרצוי - בו אנו יכולים לקבוע את מנגנון השימוש בקרקע מתוך הנחה של "שולחן נקי". אני מתייחס למצב של שולחן נקי. במצב כזה אין סיבה שלמישהו יהיה יתרון על חברו; הקרקע צריכה להיות שייכת לכולם. הדרך לתת לכולם חלק שווה בקרקע היא לתת לגוף המייצג את כולם את הבעלות. במצב כזה אנחנו מתחילים מנקודה בה אין אדם או תאגיד שכבר מחזיקים בקרקע, ולכן השאלה שלך לא עולה. כאן צריך לסייג: ההנחה של המצב שתיארתי היא שיש תחרות על הקרקע: היא משאב מוגבל ורב ערך, ורבים מעונינים בה - ולכן המתבקש הוא מניעת מצב של השתלטות יחידים. יתכן גם מצב אחר: בני אדם מועטים וקרקע מרובה, כפי שהיה אולי בשחר ימי המין האנושי - ובדוגמאות עדכניות יותר, המישורים הגדולים והמערב בארה"ב במאה התשע עשרה, או המרחבים של הפמפאס ופטגוניה בארגנטינה. במצב כזה יש לכלל ענין דווקא לעודד שימוש בקרקע, ואכן במצבים כאלה נמכרה או הוחכרה קרקע במחיר אפסי ובמקרים מסוימים אף ניתנה בחינם למי שהיה מוכן ליישב אותה. לגבי 2 ו-3 אני רואה שאנו מסכימים פחות או יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני כיוונתי בדברי לחוסר העקביות שבקבלת המצוי כשהדבר נוגע למדינות, וההתבססות על "שולחן נקי" כשמדובר על פרטים בתוך המדינה. נתחיל מ"שולחן נקי" לגמרי - אף חלקת אדמה איננה קניין של שום אדם או קבוצה. מותר לאנשים להשתמש באדמה ולשלם רנטה לכלל האנושות (אולי באמצעות ארגוני האום) בהתאם לערכה בשוק. במצב "נקי" כזה אמרנו שלא יתכן, לדוגמה, שאני וחמשת אחי - על טפנו וצאננו - נסמן 100 דונם בנגב ונכריז עליהם כעל קניינינו הפרטי. מותר לנו רק להשתמש ולשלם את הרנטה. אבל אם אנחנו מכריזים על עצמינו כעם ועל 100 הדונמים כמדינה, אז השטח הזה הופך לקניינינו הפרטי, שבתוכו אנחנו משלמים רנטה אחד לשני - אבל לא לאחרים. זה נראה לי לא עקבי. עם כל השאר נראה שאנחנו מסכימים או קרובים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |