בתשובה לאסף עמית, 13/11/01 12:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שההתבטות האומללה ההיא הייתה פשוט הלצה, סרת טעם במקצת אבל לא יותר מזה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמה עגום הוא שאצל הערבים אין תופעות ישראליות-בעליל כמו מטבעות לשון עסיסיים, הלצות סרות טעם, עשבים שוטים ויצפאן, ובמקום זה יש להם מכונה משומנת היטב שכל פרט ופרט מחלקיה המפוזרים ברחבי העולם פועל תמיד בעקביות ובקור רוח למען חיסול מדינת ישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראה לי סאטירה עצמית בעולם הערבי, ואסכים איתך. הראה לי סאטירה שנוקטת עמדה פרו-ישראלית בעולם הערבי, ואסכים איתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קורא ערבית ולא מכיר סאטירה ערבית בכלל, כך שגם אם יש סאטירה כזאת אינני מסוגל להביאה. אני יכול עם זאת לשער שיהיה קשה מאד למצוא סאטירה ערבית פרו-ישראלית או כזו שמותחת ביקורת קטלנית מדי על השלטון הערבי, משום שגבולות חופש הביטוי ברוב המדינות הערביות מצומצמים יותר ממה שמקובל בישראל והמשטרים שם אינם משלימים עם פרסום מסרים ''חתרניים''. עם זאת, צורם בעיני שסאטירה גזענית אנטי-ערבית כמו של יצפאן מתקבלת אצלנו בחצי-חיוך או מקסימום בהסבר מתנצל שזה בסך הכל יצפאן השובב ולא צריך להתרגש, בעוד סאטירה גזענית שמופנית נגדנו נתפסת כחלק ממזימה כלל-ערבית להשמדת ישראל והתגובות עליה היסטריות וחסרות פרופורציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה את הודעתי למטה, אשר מסבירה את מקורו של חצי החיוך, לדעתי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יאצפן מקבלים (לצערי) בעיקר משום שהוא חלק קטן מתוך קורפוס נרחב יותר של סאטירה ישראלית. האם "סיפורי טרור" האבו-דאבית היא חלק ממכלול גדול יותר? כפי שהסברת בעצמך - קשה להאמין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שמעתי על מישהו שמדבר על ה ''סאטירה'' הערבית כחלק ממזימה וכו'. לעומת זה ברור לכל מי שעיניים בראשו שמדובר במופע הסתה אנטישמי, המשך למיטב המסורת האנטישמית של עלילות הדם. אני בטוח שהקטעים האלה (שאותם ראיתי) לא הצחיקו אף אחד מהציבור שאליו היו מיועדים, כפי שלא הצחיקו אותי. המופע של יאצפן הוא מופע שאינו מבטא לכל מי שעיניים בראשו ואפילו למי שעיניו לא ראו (כמוני) את המופע, ורק קבלו רושם כללי עליו, שנאה, אלא בעיקר טפשות וחוסר טעם. מבחינת הרמה הכללית וחוסר הטעם מופעי החבובות למיניהן מאד דומות ההבדל הוא שהחצים מופנים כלפי פנים, ויש על כך גושפנקה של השמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אתה בעצמך מחזק את דבריי כשאתה מחבר את הסאטירה של אבו-דאבי למסורת אנטישמית בת מאות שנים. זו היתה הכוונה שלי ב''מזימה'', ואני דווקא לא בטוח שמי שעשה את הקטעים האלה באמת הרגיש שהוא ממשיך מסורת כלשהי. בניגוד אליך, אני דווקא חושב שהקהל של הקטעים האלה כן צחק, אלא שהצחוק היה צחוק של שמחה לאיד. תפקידה של סאטירה טובה הוא לא לצחוק על אחרים אלא להעמיד ראי מול הצופה עצמו, והסאטירה של אבו-דאבי היא לכן לא סאטירה טובה (כמו גם, למשל, ההומור הדלוח של ''פספוסים'' שאמנם אינו אנטישמי אך גם הוא מתפרנס בעיקר מצרות של אחרים). שנית, לעניין יצפאן, גם אם נתעלם מהתבטאויותיו הגזעניות שנאמרו לא רק במסגרת תוכניתו הסאטירית, אי אפשר להתעלם מכך שלפני מספר חודשים הביע חוסני מובארק אי שביעות רצון קיצונית מה''ירידות'' של יצפאן עליו (האיש נעלב, נו). במקום לכבד את הבקשה ולו מטעמים של נימוס בסיסי כלפי שליטים זרים, צפצף עליו יצפאן צפצוף ארוך והוא ממשיך במסורת חיקויי מובארק עד היום. גם זו בעיני דוגמא לסאטירה רעה שעוסקת בירידות על אחרים במקום להציב ראי מול הצופים בישראל ושהמצרים כבר יסתדרו עם התכשיט שלהם בעצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שעושי התכנית הרגישו שהם ממשיכי מסורת או שבקשו להמשיך מסורת. התכוונתי לכך שהשנאה ליהודים בכל הדורות מתבטאת בסופו של דבר באותם האמצעים. על עלילות הדם אנחנו יודעים: האנטישמים, בגלל שנאתם ליהודים בקשו לשכנע את ההמונים שהיהודים שותים את דמם של ילדי הנוצרים,וכך להגביר ולטפח את השנאה. וכאן השנאה מולידה בדיוק אותו אמצעי: שרון מחזיק בקבוק בו דם פלשתיני. זה נכון שאין הכוונה כאן ששרון אוהב לשתות דם פלשתיני, כמו הכוונה הישירה של האנטישמים הותיקים, אבל הכוונה כאן בברור היא שהוא אוהב לשפוך את הדם הזה להנאתו. אי אפשר לטעות בכך. שמחה לאידם של מי ? של הפלשתינים שדמם בבקבוק ? לא הבנתי כלל את הטענה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמע, אני חושב שיש בינינו יותר אי-הבנה (כתוצאה מהבדלי טרמינולוגיה) מאשר מחלוקת. בשמחה לאיד התכוונתי למשל לקטע שהראו ובו איזה חמור מבקש מאלוהים להפוך להיות אדם וכשהאל אומר לו שבסדר אבל בוא תהפוך לאריק שרון, אז החמור אומר לא חשוב, תעזוב, כבר יותר טוב להיות חמור. הא הא. יותר טוב להיות חמור מאשר אריק שרון. ההומור הזה הזכיר לי בין השאר את חיקויי מובארק של יצפאן. גם הדמות של ערפאת בחרצופים, הרוטט המגמגם הזה שבכל הזדמנות מנופף סכינים מגואלות בדם יהודים ושאר כלי עבודה אופייניים, לא שונה בעיני באופן מהותי ויסודי מהדמות של אריק שרון שנהנית לשתות דם של ילדים פלשתינאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטע היחיד שאותו ראיתי מאבו דבי הוא דמותו של שרון אוחזת בבקבוק דם פלשתיני, ולכך התייחסתי בכל דבריי בסדרה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם לא צפיתי בפרקי הגסיסה של החרצופים, אבל מתי בדיוק ערפאת הוצג שם כמנופף סכינים מגואלות בדם כלשהו? הוא היה שם איש חביב למדי. והוא רוטט גם בלי עזרת החרצופים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב סטירה, גזענות ודם, מה דעתך על הקריקטורה http://www.womeningreen.org/oleg1101.htm (התחתונה)? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |