|
||||
|
||||
הנה מה שמטריד אותי: במקרה של עבירה או הטרדה מינית מדובר בפגיעה באדם פרטי. ההחלטה אם להתלונן או לא היא של הנפגעת ולא של המדינה. ונשמע שבמקרה הזה הנפגעת לא חשבה להתלונן לרשויות החוק, אבל במשטרה ובפרקליטות לחצו עליה להעיד ולהגיש תביעה, עד כדי איום שאם לא תעשה זאת היא תהיה פתוחה לתביעת דיבה. ונשאלת השאלה למה היה חשוב כ"כ לפרקליטות לדחוף את המקרה הזה, שהוא עבירה גבולית, עד הסוף המר. האם זו רדיפה אישית נגד רמון? שאפתנות אישית רצחנית מצד בכירים במשטרה ובפרקליטות? מה זה, ולמה- זה מה שאני רוצה לדעת. |
|
||||
|
||||
האם תיאוריית בייניש עדיין תקפה? |
|
||||
|
||||
אני לא יודעת מי ומה עומדים מאחורי הפרשה, אבל בהחלט נראה שמישהו, מסיבה כלשהי, חיפש בנרות מה אפשר להפעיל נגד רמון, מצא את הבחורה הזאת (שמצידה כבר עברה הלאה לדברים אחרים ולא נטתה לפתוח את העניין מחדש), ולא חסך מאמצים להוציא ממנה עדות ותלונה נגד רמון- כולל הטסתה ארצה מאמצע טיול בד' אמריקה, ואיומים על מה יקרה לה אם לא תתלונן. אני מאמינה שאדם ישר ומוסרי מאוד בד"כ לא יגיע רחוק במערכת הפוליטית המושחתת והכוחנית שלנו. ואפשר להניח שנגד 99 אחוז מהפוליטיקאים ניתן יהיה למצוא משהו שמהווה עבירה מצידו על החוק. ובד"כ גם לא יצטרכו להתאמץ מדי בחיפושים אחרי אותו "משהו". ולכן השאלה היא לא האם מישהו "חיפש" את רמון, אלא מי ולמה (שוב- בהתחשב בכך שהיוזמה לא באה מצד המנושקת). |
|
||||
|
||||
התחיל בגלל ביניש המשיך בגלל מזוז. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |