בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 20/01/07 21:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב. דורפל טען ''אני הייתי דורס גם שני ילדים (שאינם ילדיי) בכדי להציל את חיי שלי''. אני טוענת ''אנשים רבים יסכנו את חייהם כדי להציל שני ילדים''. זו בעצם טענה הפוכה ולא בהכרח סותרת, אבל היא מוציאה את העוקץ מהטיעון שלו, לפיו כולם ''כאלה'' ומי שטוען אחרת הוא צבוע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה ? אני מזדהה עם שני הטיעונים. יש הבדל מהותי בין סיכון חיים למוות בטוח. לראיה, אני לא רואה אנשים מתנדבים לתרום לב לילד גוסס (אני יודע שאין אפשרות חוקית כזו, If There's A Will, There's A Way). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא מהותי מבחינת התוצאה. אבל כיוון שמדובר כאן על קבלת החלטות בהרף עין, במקרה של הבית הבוער האדם המציל אינו עוצר לחשוב על הסטטיסטיקות של ניצולים משריפות. הוא קופץ לתוך האש ומקווה לטוב. מן הסתם, בתוך תוכו 1 הוא יודע שמדובר "רק" בסכנת חיים ולא במוות בטוח. אבל באותה עת הוא גם זוכר שהתסריט הגרוע ביותר, מוות, הוא אופציה ממשית מאוד. ואחריו יש תסריטים מציאותיים גם הם של פגיעה קשה: כווייה חמורה, פגיעה בריאות וכולי. אגב, האם קל יותר לקפוץ לתוך הבית כשעל הפרק עומדת "רק" פגיעה קשה? - "אני לא אמות, אלא מקסימום אמשיך לחיות עם חצי גוף מצולק"? האם זה עוזר למוטיבציה להציל את הילדים? אין לי על זה תשובה. 1 רציתי לכתוב "באחורי ראשו" וברגע האחרון התעשתתי והצלתי את עצמי מאנגריזם מביך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם במקום לרוץ לתוך האש ולהסתכן במוות, ובלי שום ודאות שהוא בכלל יציל את הילד שבפנים עם ההקרבה הזאת, כח עליון היה מושיט לו אקדח ואומרים "אם אתה מתאבד, הילד יוצא מזה בלי שריטה וחי מאושר עד 120", אף כבאי לא היה סוחט את ההדק, לעניות דעתי. גם לא אם לותר על האפשרות עם האקדח משמעה מוות בטוח לילד (אי-אפשר לרוץ פנימה במקום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע מה? ענית על השאלה בעצמך. כשמציגים את הדילמה באופן ישיר, מעט מאוד אנשים היו מסכימים לה. אבל כשיש סיטואציה אמיתית, והשאלה לא עולה באופן ישיר אלא עקיף ועם הרבה שיקולים סטטיסטיים שאי אפשר לעשות באותו הרגע, הרבה אנשים כן יבחרו באופציה האלטרואיסטית. דווקא משום שהמידע שלפניהם מעומעם ושאין להם ודאות מה יקרה. ייתכן שהעמימות וחוסר הוודאות הזו משקיטים את היצר לשימור עצמי במידה שמאפשרת את הצלת הילדים. וייתכן שזה בדיוק התפקיד שלהם (של העמימות וחוסר הוודאות). משום מה זה מזכיר לי את המחקרים של טברסקי וכהנמן. אם נשאל למשל " האם היית מוכן לתת למפעל הפיס אלף שקל", אף אחד לא היה מוכן לתת. אבל אם תשאל "האם היית מוכן לקנות כרטיסי הגרלה באלף שקל, כדי להשתתף בהגרלה על פרס של 50 מיליון שקלים", הרבה אנשים (בהנחה שיש להם הכסף הזמין) היו נכנסים לעסקה. ברור להם שיש תסריט גרוע ביותר, שבו יפסידו. אבל חוסר הודאות (כאן בצורה הפוכה, התורמת לריגוש ולתחושת ציפייה) מסייע לקבל את ההחלטה ה"מתאבדת" הזו. כמעט אף אחד מהם, כמובן, לא יקבל את כספו חזרה, שלא לדבר על הפרס הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לשאלה שהתעוררה בדיון 2762, נראה לי שנתת דוגמה יפה למצב שבו יכולת חישובית מוגברת יוצרת הבדל משמעותי בין דרכי הפעולה של האדם, אם כי אני לא בטוח שכאן זה בהכרח לרעתו. זה גם מזכיר לי משהו מהסרט "אני, רובוט" - משהו מטופש למדי שלא היה מן הסתם בספר (ספוילר): גיבור הסרט היה מעורב פעם בתאונה ונלכד בתוך רכב בקרקעית נהר יחד עם ילד. רובוט בא לעזור להם, חישב ומצא שלגיבור הסרט יש סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר לילד, ובחר להציל אותו. מאז גיבור הסרט שונא רובוטים, על החישובים הקרים והתועלתניים שלהם (וכמובן, מתעלם מכך שהרובוט כנראה צדק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעט מאוד מהדברים בסרט אני זוכר מהספר. בעצם אני לא יכול לחשוב על משהו חוץ מהשם ומשלושת החוקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה גם סצינה שבה רובוט שלא חייב לציית לחוק הראשון (אצל אסימוב: החלק של ה"לא יגרום, במחדל, למותו של אדם" לא מתקיים אצלו; בסרט: הרובוט הרג אדם במו ידיו) מסתתר בין אוסף של רובוטים שנראים זהים לו, וצריך איכשהו לגלות מי הוא. בספר עושים את זה מעניין. בסרט... ישנו גם הרעיון שרובוטי העל שבונים בני האדם יחליטו שהדרך הטובה ביותר לציית לחוק הראשון היא להציל את בני האדם מעצמם ולהשתלט על האנושות. בספר הכל נעשה בצורה מעודנת ויעילה, שמבטיחה שבני האדם יעבירו את השלטון לרובוטים בצורה לא מודעת, ו(כמעט) כולם מרוויחים; בסרט הרובוטים מתחילים לרצוח וללכת מכות, וצריך להשמיד את "המוח המרכזי" שלהם עם הרבה פיצוצים. וגם לקחו את אחת הדמויות מהספר (של חוקרת הרובוטים) וקראו לדמות מהסרט שאמורה להיות באותו תפקיד באותו השם. כל קשר אחר לדמות מהספר מקרי בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1- היתה פעם תכנית בשם "אחורי החדשות", וכמה אנשים שאני מכיר לא הבינו בכלל שיש כאן עיוות (מכוון, מן הסתם). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |