 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. כנראה לא הבנתי את השיר. חשבתי שהוא מדבר בציניות על מי שמזכיר את הפתגם הנ''ל. יצאתי טמבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 427539 ההסבר בגוף השיר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משתכחין זה נמצאים? מה הקשר הלשוני? ו- למה צריך להוסיף אחרי "דאבדין" את ו"לא נמצאים"? הראשון כולל את השני, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העברית של חלק מחז"ל לא היתה משובחת, ואני מנחש שכוונה היתה "חבל על דאבדין למרות שהם לא משתכחין". אגב, הרשכ"ג1 נתן לכתוב גם פרוש אחר, על פיו מדובר בו"ו ההיפוך: חבל על דאבדין, וָלא - משתכחין, דהיינו אלמלא האבל והצער על פטירתם הם היו נשכחים. האבל, כתופעה פסיכולוגית אוניברסלית שיש לה עלות הישרדותית, דורש הסבר, הוא טוען, וחז"ל שהיו פסיכולוגים אבולוציוניים מאז ומתמיד מציעים את ההסבר הבא: בימים שלפני היות הכתב, אדם שנפטר לקח עימו אל הקבר את הידע האישי שהוא צבר. הידע הזה היה נעלם ממצבור המידע של השבט אם לא היה מי שישמר אותו, והמחיר של השכחה הזאת היה עלול להיות כבד2. תקופת האבל היא התקופה בה נעשה עיבוד מאסיבי של המידע הזה, והחלקים החשובים זוכים להשמר בזכרונו של מישהו אחר. בזכות אותו "חבל על דאבדין" קרוביו של הנפטר מרוכזים בהעלאת זכרונות ממעשיו ומדבריו, הן באופן טכסי (הספדים ושיחות בין חברים) והן באופן פרטי בהרהורים של אדם עם עצמו על הנפטר. זה גם הפרוש של הרשכ"ג ל:"לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל" (קהלת, ז' ד'). לכשלעצמי אני חושב שהרשכ"ג שוב מבלבל את המוח בסיפורי סבתא (שבאמת נפטרה מזמן אבל כמה מהסיפורים שלה עדיין עימו, וליקחם בצידם), אבל י. אורן אינו באזור כדי להקהות את שיניו, אז הוא מבלה. _______________ 1- "דברי הבל על מנהגי אבל" (הוצאה עצמית, התשכ"ג) 2- שיט, מישהי זוכרת את המתכון ההוא לבשר חרדון ברוטב סרפדים? מישהו יודע איך מכינים את ראש החץ החד מאבן עגולה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הערך האבולוציוני של האבל, להווה ידוע לך, יא דוקיניסט-נטול-שאר-רוח-(או בכלל רוח)-שכמוך, שגם חיות מתאבלות. ולא נראה לי שזה כדי לקבע בזכרונן את חוכמת הנפטר. וחוץ מזה, למה מתאבלים בד"כ על מות צעיר יותר מאשר על מות זקן, למרות שהזקן בד"כ יודע יותר מהצעיר? אבל אם אתה מתעקש למצוא ערך אבולוציוני, אז שני הסנט שלי הם: א. מוות הוא /ה/איום על הישרדות. וכשמישהו מת זה מעלה בלב הסובבים אותו חשד-מה שיש סכנה (נמוכה אומנם אבל בכל זאת) שיום אחד זה יקרה גם להם. (דהיינו: לא על המת אנחנו מתאבלים אלא על עצמנו). ב. העובדה שהאבל בד"כ כבד יותר כשמדובר באדם קרוב היא אולי מפני שהמוות מהווה הפרה של הסדר הקיים בחיים הנוכחיים, דבר המעורר חשש מפני העתיד הלא-ברור. (מי יאכיל אותי עכשיו, שאלה מיצי בליבה בעודה מוחה פירור ויסקס אחרון מקצה שפמה). ושמחה על מות אוייב (ולא חשוב כמה ידע לקח איתו המנוול לקברו) היא -שוב- כי זו הפרה של הסדר הקיים, כאשר כאן זה מעורר תקווה לעתיד טוב יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, נו, טוב, שיהיה. ממילא החתול מתחת הסביר את העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה. זו ארמית, לא עברית. לא משתכחין בארמית הוא לא מצויים, לא קיימים. מזה באה גם המלה העברית שכיח: שכיח אינו הנוטה להשתכח מהזכרון אלא המצוי והנפוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חבל על מי שאבדו ואין אחרים כמותם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[עכשיו באים?!] תודה! ואם כך, זה באמת מתאים לאמירה על טדי קולק ז"ל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |