 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא חושבת שצריך אפילו להגיע להסברים אבולוציוניים. ברמה המיידית יש פה: א. פרידה (שכמוה כמוות, אמרו כבר לפני). ב. פגיעה באגו. ג. חוסר שליטה קיצוני ופתאומי במערכת היחסים. ד. הפיכת קונספציית המציאות המוכרת לך על פיה (בת זוגך לא מעוניינת בך עוד). ד. ערעור אמון בבני אדם (גם ובעיקר אם המקרנן הוא מכר או חבר שלך). ה. הנגזרת: שינוי פרקטי קשה בצורת החיים (צריך לעבור דירה, או להמשיך לגור באותה דירה אבל לבד). כולם גלומים בהודעה אחת: "זה לא מה שנראה לך". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל כל הנ"ל נכונים (למעשה) גם אם היא מתקשרת בטלפון דקה לפני ואומרת שזה נגמר. במקרה הזה אני מדמיין לעצמי רק עצב תהומי (בגלל כל המתואר: פרידה, פגיעה באגו, הפיכת קונספציות, ערעור אמון וכו), לא תאוות רצח. מצד שני, המחשבה על כך שבזמן שנתתי אל כל כולי לבת הזוג (ואני מתייחס כאן לארכיטיפ "בת הזוג", לא ח"ח למישהי ספציפית) היא נהנתה מהפרי האסור אצל מישהו אחר, מעוררת את היצרים האלימים הקמאיים. לא יודע בדיוק להסביר, אבל זה מדליק סוויץ' במוח שלא מתעורר אצלי בשום מקרה אחר. זאת אומרת שלא מתעורר אצלי אם אני מדמיין כל סיטואציה אחרת: לשמחתי כל זה רק במסגרת הדיון האקדמי, ואני מקווה מאוד שישאר כך. במחשבה שנייה, סוויץ' הזה מתעורר גם במחשבה על מקרה של חס וחלילה פגיעה פיזית בבן משפחה קרוב - גם במקרה הזה, כשאני חושב על זה, הייתי רוצח את מי שעשה את זה בלי לחשוב פעמיים, אם הייתי יודע שלא אתפס, ואולי אפילו אם כן. אם מישהו היה פוגע באופן משמעותי (רצח, גרימת נכות, אונס) במישהו קרוב לי, הייתי רוצח אותו בלי היסוס, וגם הייתי גורם לו לסבול לפני כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שיש לי משהו נגד רוצחי אנסים, אבל העובדה שאתה כותב את תחושותיך (לגבי בגידה) כחוק טבע שאינך מתיימר לשלוט עליו, גורמת לי לחשוב שאינך מעוניין לשלוט עליו, זה נראה בעיניך מוצדק (מטעמים כאלו או אחרים). מה תגיד על אנשים אחרים, שבסיטואציה שבה אהובתם עוזבת אותם הורגים אותה, מתוך אותו דחף קמאי ? לא כל תגובה אינסטינקטיבית היא מוצדקת, מצופה מאדם שיצליח לשלוט על זעמו, בסופו של דבר בגידה לא נותנת לך את הרשות לרצוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כתבתי שאני לא מתיימר לשלוט עליו - להיפך, לא רצחתי ואין לי שום כוונה כזו. הדיון כאן הוא על ביצוע פשעים תיאורטיים, כאלו שאנו משתוקקים אליהם בסתר לבנו אבל מוסרות החברה (והמשטרה, כנציגת החברה) מונעים אותם מאיתנו. בסופו של דבר אני מסכים אתך: לא כל תגובה אינסטינקטיבית היא מוצדקת, מצופה מאדם שיצליח לשלוט על זעמו, בסופו של דבר בגידה לא נותנת לך את הרשות לרצוח. עם זאת - יש תשוקה לכך, ואני לא מתכחש אליה. אגב, גם עניין "חוק הטבע" לא נכתב כאמירה מוחלטת, ולא הוצג כאקסיומה שאי אפשר לערער עליה. רק שיערתי שיש כאן איזה בסיס ביולוגי. מישהו מסוגל ברצינות להתכחש לבסיס הביולוגי של ההתאהבות בין גבר לאישה? של הצורך של האם להגן על תינוקה? שניהם רגשות אנושיים נשגבים, בעלי בסיס ביולוגי ואבולוציוני איתן. אני רק מעז לשער שגם לרגשות נשגבים פחות (בלשון המעטה), יש בסיס כזה. מבחינה ביולוגית יש דווקא לא מעט הגיון ברגש הנקמה, גם על בגידה וגם על פגיעה בבני משפחה. אם נתייחס לתיאוריית הגן האנוכי, בשני המקרים מדובר בדפוס התנהגות שמונע מראש פגיעה או בזבוז של הגנים (היקרים) שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מזדהה. (סליחה, עוזי, אני יודעת שזה ריק, אבל לא התאפקתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף עוד יחשבו שהאלמוני-לצורך הוא אני. ואני, בכלל אין לי גרזן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |