|
נכון, אבל זהו, שלא ממש.
נכון שבמקרים רבים הספר המקורי יכול להיות עבש לחלוטין והתרגום רענן ומלא חיים. יכול להיות שמספיק היה בעריכה מחדש של הספר לשם ''רענונו''. אבל זה לא לגמרי עובד. ספרים נחלקים להרבה סוגים, חלוקה אחת היא ספרים נצחיים וספרים שהם לא כאלה. הדוגמה הקלאסית לספר נצחי היא כמובן התנך. אפשר אולי לתרגם אותו לשפה היפנית בתרגום מודרני, אפשר גם לספר את סיפוריו בלשון קלה לנוער אבל לא בזאת גדולתו. ככל שהספר מתרחק משפת המקור כך ערכו מתעמעם. כך היא גם המהבהראטה.
ניקח את שלום עליכם, בספריו הוא מתאר אורח חיים שנכחד זה מכבר. אורח החיים קשור קשר אמיץ לשפה, והשפה קשורה לאורח החיים. חידודי הלשון היידישאים לא עוברים תרגום. בתרגום הראשון (של ברקוביץ') שנעשה קרוב מאוד לזמן המחבר ולסגנונו, נאבד לא מעט אבל עדיין יש קרבה רבה למקור. התרגום החדש הוא לא זה. הוא אולי מצחיק, הוא אולי מעניין, אבל הוא לא תופס אותך מהבטן וגורם לך לצחוק צחוק היסטרי כל חצי משפט. נכון שהקורא הישראלי הממוצע לא מבין יידיש, נכון גם שהתרגום הראשון שפתו ארכאית במידה כזאת שהקורא במקרים רבים לא רק שלא יצחק אלא גם לא יבין במה העניין, אך זה אינו גורע מהעובדה שהתרגום השני חוטא לאמת ולא יכול להעביר את הספר במלואו. גלי הצחוק המופקים מטוביה החולב על ידי אדם שבקיא בתנ''ך לא דומים לאלו של אדם שאינו בקיא בהם. ספר נצחי הוא ספר מספיק חזק שהוא יכול לעבור מעל דורות רבים מבלי ששפתו תצטרך להשתנות. אנשים מבינים אותו כמות שהם והספר נוגע בהם כמות שהוא. ספר שאינו נצחי חובה לעבד אותו מחדש (מה שבדרך כלל לא נעשה) או לקרוא את התרגום כדי שהוא יגע בקורא. מצד שני עצם זה שספר לא עובר תקופה מעיד במקרים רבים על כך שהוא לא רלוונטי לתקופה אחרת ושינוי הנוסח המקורי יספר בעצם סיפור אחר (למרות הדמיון למקור). ואולי זאת הבעיה העקרית שלי עם התאוריה שלך, הסופר כתב משהו, המתרגם הבין מה שהבין וכתב, ואני צריך להבין ממנו למה התכוון המשורר בשירו. כלי שני נראה לי עדיף על כלי שלישי, ואם צריך לפתוח מילון או אנציקלופדיה לצורך העניין, ניחא.
|
|