|
||||
|
||||
אני לא ממש מבין מה הסיפור של המד"נים הנזכרים במאמר. החיילים האלה לא היו בצבא, לא היו בשטחים, ובטח שלא יכולים לדבר על סוגיות מוסריות או אחרות כפי שכותב המאמר מציע. אם צה"ל היה מחליט לשלוח חיילים וקצינים קרביים במילואים לתת הרצאות בבתי ספר, אולי הייתה בזה תועלת כלשהי, אבל מה ההבדל האמיתי בין המד"נים לבין התיכוניסטים שהם אמורים להנחות? ולענייננו: אין סיבה לא לתת לתלמידים להחשף לדעות שונות, גם בנושאי מלחמה ושלום. אבל לא כשהדובר הוא בעל תפקיד רשמי ומייצג (לפחות בעיני התלמידים) את עמדות משרד הביטחון והצבא. במקרה כזה, אם אין לו משהו ניטרלי או קונצנזוסיאלי להגיד, עדיף שישתוק. |
|
||||
|
||||
ברצוני להתייחס לסיפא של דבריך. אתה באמת סבור שישנה דרך נייטרלית, א-פוליטית, קונצנזוסיאלית? בעיני זו הונאה. |
|
||||
|
||||
עקרונית אתה צודק, אבל יש כאן הרבה גוונים של אפור. לצאת בהצהרות (לפי האמור במאמר, לפחות) שאין סיכוי לשלום במזרח התיכון ''כי ככה הם'', זה קצת קיצוני. קיצוני באותה מידה, נגיד, כמו להגיד לתלמידים שמפעל ההתנחלויות הוא הסיבה לטרור הפלסטיני. יש אנשים שחושבים ככה ויש אנשים שחושבים ככה, אבל לומר זאת לקהל שבוי של תלמידים מעמדה של כוח ובתפקיד רשמי, זו כבר הגזמה. |
|
||||
|
||||
תפקידם העיקרי של המד''נים שנכנסים לבתי הספר הוא להעביר מידע. זה נשמע מעט, אבל כשמדובר בצבא זה מאוד נחמד שיש מישהו שיכול להדריך אותך קצת בנבכי הבירוקרטיה, המנילה ושות'. הם בהחלט אמורים ליצור לצבא תדמית חיובית, אבל דיונים בסוגיות מוסריות לא נכללים בשיעורים שלהם (אני גם לא בטוחה שאמורים להכלל). |
|
||||
|
||||
האמת, אין לי מושג מה באמת הם עושים, אבל אני מניח שלא הרבה. המנילה והבירוקרטיה, לפחות עד כמה שאני מכיר, לא מצדיקים תפקיד של חייל במשרה מלאה, או בכלל. נקודה נוספת - מההתרשמות שלי (שלא מבוססת על הרבה נתונים, ואשמח אם יש באתר נוכחות של תלמידי תיכון / מד"נים / הורים שיכולים לאושש או להפריך), נראה שיש יותר נציגות לחיל החינוך בבתי ספר של בני טובים ופחות בבתי ספר בשכונות קשות ובפריפריה. אם המצב היה הפוך, הייתי יכול לחשוב שיש לכך הצדקה - לעודד ולאתר את הנערים והנערות שיש להם סיכוי לקדם את עצמם תוך כדי תרומה לצבא. למשל, על ידי עידוד לימודי ערבית בתיכון, לימודי הנדסאות/עתודה, מסלולי קצונה יעודית, או גיוס לשירות קרבי במחשבה על קריירה צבאית. |
|
||||
|
||||
בתיכון בו למדתי (ואני מניחה שאפשר להגדיר אותו כ''בית ספר של בני טובים'') ראיתי פעמיים מד''נית. בשכונות בדרום ת''א ובירושלים נתקלתי במספר מד''נים שישבו במועדוני הנוער שם באופן קבוע, אחת מהן עבדה בבקרים בתיכונים באזור (כלומר, הן היו קבוצת מד''ניות, כל אחת בתיכון אחר). ככה שאני לא ממש יודעת על מה אתה מבסס את דברייך - אין לי נתונים אמפירים אבל עד כמה שאני יודעת (ונדמה לי שאני קצת קרובה יותר בגיל) המצב אכן הפוך מזה שתיארת. |
|
||||
|
||||
וואו. לקח לי המון זמן לשים לב לתגובה הזו. זה מה שקורה כשמגיבים בלי החשבון האישי (ושוב, כולם, נא לשאת תפילת הודיה לטל כהן. אומרים שהוא שומע כל אחד). יכול להיות שהמצב השתנה באופן דרסטי מאז הפעם האחרונה שהתעניינתי בו, אבל עד כמה שזכור לי מהכרותי עם מערך המד"נים, רובם נשלחים לתיכונים "רגילים". אפילו מד"ן אחד בתיכון בצפון תל אביב או ברמת השרון הוא מיותר 1, בזמן שמד"ן מוצלח אחד שישב במתנ"ס באור יהודה יכול (אולי) לשנות את חייהם של כמה מלש"בים ולהצדיק את הקיום שלו. קריירה צבאית היא אולי לא משאת נפשו של כל אדם, אבל לדעתי "ייצור"2 קצינים ונגדים אתיופיים (למשל) בתפקידי ליבה יכול לתרום הרבה גם לקהילה האתיופית, גם להם עצמם, וגם כמובן לצבא. כל זה, כמובן, לא בא לסתור את העובדה שלדעתי סיכויי ההצלחה של מד"ן שהוא בעצמו סדירניק נטול הכשרה ממשית וניסיון חיים או הכרות עם הצבא האמיתי, הם קלושים לכל היותר. 1 - ואני יודע שיש גם כאן וגם שם. 2 - ובשביל זה יש מד"נים, לא? |
|
||||
|
||||
למדתי בדרום ולא למדתי במרכז ולכן אני לא יודעת מה המצב שם, אבל אלינו הגיעה מד"נית אחת *פעמיים*. גם "בני-טובים" זכאים לפרטים על הצבא ותתפלא - לא תמיד חברים/משפחה יכולים לספק אותם. (אבל זו כבר ירידה לרזולוציות שלא יקדמו אותנו לשום מקום, אז אפסיק פה) |
|
||||
|
||||
ובבית הספר בו אני למדתי, שאפשר בהחלט להגדירו כפריפריה (לפחות גיאוגרפית), לא היו בזמנו מד''נים אבל עכשיו יש אחת. |
|
||||
|
||||
לפחות? באיזה עוד קריטריונים? |
|
||||
|
||||
כלכלית, כמובן. |
|
||||
|
||||
מין טופס כזה שבו הצבא מעמיד פנים שהוא שואל אותך מה אתה רוצה לעשות במהלך השירות, ואחרי שאתה מחזיר אותו משמש בעיקר כנייר טואלט מאולתר. |
|
||||
|
||||
הביטים לא שורטים כשמנגבים בטופס ממוחשב? |
|
||||
|
||||
במקרה שלי לא - אחרי שנשרתי משיבוץ מדכא אחד (קורס צפ"תיות בבה"ד 7), עמדתי עם עוד כמה בנות בהמתנה לשיבוץ נוסף. מישהי מהממתינות דיברה בהתפעלות על "חיל חינוך", כשהגיע תורי להיכנס לשיבוץ זה מה שביקשתי, וכך היה. |
|
||||
|
||||
כשאני מדבר על כמה לימודים זה כיף, אומרים לי לא להביא את עצמי בתור דוגמה. |
|
||||
|
||||
לימודים זה כייף, כשלומדים מה שרוצים :-) |
|
||||
|
||||
זה נכון גם לסקס. |
|
||||
|
||||
לא. את זה אומרים לך כשאתה מדבר על כמה לימודי מתמטיקה זה כיף. |
|
||||
|
||||
יש לימודים אחרים שהם כיף? |
|
||||
|
||||
יש, אבל לא כמו מתמטיקה. |
|
||||
|
||||
כשאני הייתי בבה"ד שבע (חצי שנה, חודש מתוכה במלחמת המפרץ הראשונה), הצפטיות היו משאת הנפש של כל טמ"סניק חנון, רגיש, בעל נפש חבוטה, אישור כניסה לענף והרגלי עינוג עצמי מפוקפקים. אבל הן, הן העדיפו את הטצ"נים הגזעיים. האמת שאני מבין אותן, הרי הם היו גברים שידעו להעמיד אנטנות ואנחנו מה אנחנו יודעים לעשות? טוב, אני יכול לכתוב את זה אבל אז אני אצטרך להרוג את כל הקוריאם וזו עלולה להיות בעיה. בכל מקרה, אחרי השיבוץ הדברים השתנו מקצה אל קצה. רוב הבחורות שיצאתי איתן במהלך השירות היו צפ"טיות, וחלק מחברי לנשק (איזה נשק ואיזה נעליים? בקושי מברג. אפילו שמירות לא היינו עושים) התחתנו עם נשים שמקצוען הצבאי הוא צפטית. תמיד תהיה שמורה בליבי פינה חמה לאלו לצפ"טיות בדימוס. אפילו אם הן נשרו בקורס |
|
||||
|
||||
לפחות בכל הנוגע למלש"ביות יש התחשבות די משמעותית בבקשות שהן כותבות במנילה (או לפחות כך זה נראה בקרב החברות/משפחה/מכרות שלי) |
|
||||
|
||||
אוקיי, אז ראי את תגובתי כאילו היא מיועדת למלש''בים בלבד. |
|
||||
|
||||
"בבקשות שהן כותבות במנילה"... את רוצה להגיד לי שהחברות/מכרות שלך יושבות דרך קבע בפיליפינים לפני הצבא? |
|
||||
|
||||
בשביל רוב הבנות שאני מכירה, זה מין טופס כזה שבוחרים בו מה לעשות במהלך השירות לפי עדיפויות, מוזמנים למיונים ואם עוברים אז מתקבלים. |
|
||||
|
||||
תגובה 425564. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |