בתשובה לתשע נשמות, 26/11/06 13:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה היו מטרות המלחמה של ישראל? איפה היא נכשלה בהשגתן? נסתכל על עמדתה המדינית של מצריים לפני המלחמה וארבע שנים אחריה. מצריים הבינה שאין לה אופציה צבאית והחליטה לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל במחיר בידוד מדיני. לכן ההישג המדיני הוא הישג חשוב לשתי הארצות. מנהיגי השמאל בישראל לא הסכימו להחזרת סיני מסיבות "טקטיות" ולא מכיוון שהיא סלע קיומינו. התהליך המדיני החל בעקבות המלחמה וכבר ע"י ממשלת רבין. ההסבר על כך שמטרת המלחמה היתה מדינית בעיקרה נראה לי תירוץ לחוסר ההשגים הצבאיים שבה. אולם ההשערה הזו ספקולטיבית למדי מכיוון שגם היא נכונה הסיכוי לאושש אותה בתיעוד נמוך למדי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הראשונה שלך, היא השאלה החשובה ביותר בהתיחסות לכל מלחמות ישראל. נדמה שפרט למלחמת העצמאות, לישראל לא היו "מטרות מלחמה" ברורות באף מלחמה. יתרה מכך, מלחמת יום הכיפורים היתה (כנראה) המלחמה הראשונה בה צה"ל ניצח במלחמה שעברה. למרות תחושת "חורבן הבית השלישי" ואווירת הנכאים ששררה במדינה באותה תקופה, צה"ל לא נלחם ע"מ למנוע את השמדתה של מדינת ישראל, פשוט מפני שזאת לא היתה מטרת המלחמה של האויב. אז כן, במלחמה מול צבא הקש של השמדת מדינת ישראל צה"ל ניצח, ובגדול. ולפיסקה השניה, התשובה היא הפוך, גוטה, הפוך. מצריים הבינה שאין לה אופציה מדינית והחליטה לפתוח בפעילות מלחמתית, במחיר של נזקים רבים, ברכוש ובחיי אדם, לצבאה ע"מ להזיז את התהליך המדיני שהיה תקוע. (או במילים שלך "התהליך המדיני החל בעקבות המלחמה"). הסיבות ה"טקטיות" או "סלע (בני?) קיומינו" הם תאורים צבעוניים, אבל לא ממש רלוונטיים. עובדתית, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים אמר משה דיין, מי שהיה שר הבטחון ו"האיש החזק" בממשלה, ש"עדיף שארם - א - שייך בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם - א - שייך". תוך ארבע שנים (וכשלושת אלפי הרוגים ישראלים) הוא הפך לאחד הדוחפים הבולטים להסכם שלום עם מצרים, גם במחיר ויתור על שארם - א - שייך (ועל סיני כולה). אם זאת לא הצלחה מצרית, אני לא יודע הצלחה מהי. ולסיום - דווקא המחשבה כאילו יש למלחמה מטרה שאינה מדינית, היא ההשערה הספקולטיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיין הבין את חוסר התוחלת שבאמירה שלו. אני חושב שבסיכומו של דבר שני הצדדים ניצחו. מיצרים -בזה שהשיגה את סיני וישראל- בזה שהשתחררה מסיני. היא הרוויחה שלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר; הערך העיקרי של סיני מבחינה צבאית הוא היותו של חצי האי מרחב התרעה ולא מרחב הגנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שאתה מקבל את עמדתו של איציק ש. מלחמת יום־כיפור לא היתה "מלחמת אין ברירה": מדינת ישראל כפתה על מצריים להכנס אליה. לאחר מלחמת יום־כיפור החל תהליך מדיני. משום־מה הוא לא החל קודם, וזה לא רק בגלל הצד הישראלי. אתה מסתכל רק על ארבע השנים של מלחמת יום־כיפור עד 1977. אולם עשר שנים לפני 1967 מצריים היתה מנהיגת המאבק הערבי להשמדת מדינה ישראל ("לא... לא... לא"). תוך עשר שנים וכשלושים אלף חללים הוא הגיע להכרה במדינת ישראל ובכך הסיר את האיום הקיומי מעל מדינת ישראל. אם זו לא הצלחה ישראלית, אני לא יודע הצלחה ישראלית מהי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצרים הגיעה להכרה הזאת כבר זמן רב וחללים רבים קודם. ישראל - או ליתר דיוק גולדה - לא הגיעו אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה האם מלחמת יום־כיפור היתה "מלחמת אין ברירה" או לא, או במילים אחרות, האם היא היתה נמנעת, היא שאלה תלוית זמן. ב6.10.73 בשעה 12:00 היא (כנראה) כבר היתה בלתי נמנעת. אבל אני לא פוחד מהבטוי "מלחמת אין ברירה". יש דברים ששווה, ואפילו הכרחי, להילחם עבורם. כמו שאמרת לאחר מלחמת יום־כיפור החל תהליך מדיני. הוא לא החל קודם, לא "משום מה"1, אלא משום ש(ממשלת)2 ישראל חשבה שבתהליך מדיני היא תאלץ לוותר על נכסים בני קיימא (מה שקרה בפועל), בעוד שהסטטוס קוו "טוב ליהודים". הרעיון שהמצרים "ינסו שוב את תכניתם הטפשית לחצות את התעלה" (כמאמר הגשש) על מנת לשבור את הסטטוס קוו, נפסל על הסף בדיוק בגלל צורת החשיבה3 שבמלחמה מנצח מי שקולע יותר, וברור שצה"ל יקלע (הרבה) יותר מהצבא המצרי (והסורי יחד). באותן 10 שנים שחלפו מאז שמצריים היתה מנהיגת המאבק הערבי להשמדת מדינה ישראל ועד הסכמי קמפ דייויד, היו שלוש מלחמות, ועוד ארוע מצרי פנימי חשוב. פרט למלחמת יום הכיפורים ולמלחמת ששת הימים, היתה גם מלחמת ההתשה, ונאצר מת. השפעתם של שני הארועים האחרונים על התפיסה המדינית המצרית היו מכריעים ביותר. על מנת שגם ישראל תעבור שינוי תפיסתי שכזה, נדרשה מלחמת יום הכיפורים. ___ 1 ככלל, דברים לא קורים "משום מה". אנחנו יודעים שיש להם סיבות. לכל היותר אנחנו לא יודעים מה הסיבות. 2 זה לא הוגן לזרוק את כל האשמה על גולדה ודיין. רוב הציבור הישראלי חשב כמוהם. 3 אולי היותו של משה דיין "ידיד המחלקה" (מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב) ואורח הכבוד בכל המשחקים, קשורה לצורת החשיבה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש "מצרים החליטה שאין לה אופציה צבאית"? היתה לה, והיא השתמשה בה. לא היתה לה אופציה להשמיד את ישראל, וגם לא כוונה כזו. כשהמצרים יצאו למלחמה הם ידעו היטב שלא ישמידו את ישראל. כדי להגיע לישראל היה עליהם לעבור מאות קילומטרים של מדבר ללא כיסוי אווירי וללא גשרים על התעלה שיאפשרו תספוק של צבא בסדר הגודל הנדרש - כל זאת כאשר הם מחוץ לטווח בו יכלו סוללות הנ"מ להגן עליהם. לא היה לזה כל סיכוי. הם התכוונו מלכתחילה להגיע להשג קרקעי מוגבל - פחות או יותר חופף את טווח ההגנה של הנ"מ. בכך הם עמדו יפה. עד הפסקת האש צה"ל לא הצליח לעקור את אחיזתם ממזרח לתעלה. מטרות המלחמה של ישראל לא הוגדרו במפורש מעולם (אחת הטעויות הראשונות בספר הלימוד למדינאים ומצביאים מתחילים). במשתמע מכלל ההצהרות לפני המלחמה ובתחילתה, המטרה היתה לא לאפשר למצרים ולסורים שום הישג קרקעי. "לנפנף אותם", "לשבור להם את העצמות" וכו'. בכך נכשלה ישראל. התהליך המדיני, כפי שאתה אומר, החל בעקבות המלחמה. אם כן, לאחר המלחמה ישראל היתה מוכנה לתהליך שלא היתה מוכנה לו קודם. הצהרות כמו "מוטב שארם-א-שייך ללא שלום" לא נשמעו עוד. אני ממליץ לעיין בספרים כמו "קללת הכלים השבורים (דו"ח ולד)" מאת עמנואל ולד או "בעט ברזל" ו-"אמת בצל המלחמה" של יעקב חסדאי ולקרוא שם ניתוחים מקצועיים יותר של הכשלון המבצעי והמדיני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |