בתשובה לאסף שרעבי, 06/11/01 11:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למרות שאיני מבקר באופרות איני מתנגד לסבסודן. אופרה היא חוויה מוסיקלית ותרבותית בעלת תוכן, ואילו משחק כדורגל, כמוהו כמשחק שש-בש 1- יש בו בידור ופורקן מתחים, חוויה חברתית אולי, לא יותר. אני לא מוצא תוכן מוסיקלי או תרבותי ברביצה על הספה כנגד קערת גרעינים ועידוד השחקנים המתרוצצים על מרקע הטלוויזיה. אין לי בעיה עם אנשים שזה עולמם התרבותי, אך אני שומר לעצמי את הזכות להתריס מול מי שטוען כנגד ידידי על זלזולו בתוכן שבספורט. לצורך העניין, אם תרצה להוסיף על התוכן המצוי בספורט (ובמדורי הספורט בפרט) מעבר לבידור משעשע, מלהיב ופורק מתחים, כולי עין. 1 - הכותב מעיד על עצמו שהוא שחקן שש-בש ערבי מן הליגה הארצית לפחות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לשיטתך, אופרה היא חוויה מוסיקלית (טוב זה ברור) ותרבותית, ואילו צפיה במשחק כדורגל היא חוויה חברתית אך לא תרבותית? ובכן, לפני שאני אנסה לנתח את הצפיה במשחק הכדורגל כאקט תרבותי, אני אצטרך שתגדיר מהו ההבדל, לשיטתך, בין חוויה חברתית לבין חוויה תרבותית. רק כך נוכל לדבר במסגרת אותו עולם מושגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן משהו עמוק. לראות טלוויזיה עם חברים זו חוויה חברתית. כך גם ללכת איתם לבי''ס או לצאת איתם לקניון. אם וכאשר יאמרו לי שיציאה לקניון היא חוויה תרבותית רבת תוכן שאין לזלזל בה, אצא כנגד אותה תרבות חומרנית שטחית ולא אקרא לה 'חוויה תרבותית'. הקשבה לאופרה היא חוויה תרבותית. גם לשמוע דיסק זו חוויה תרבותית. הקשבה לשערי המניות ברדיו, לשיטתי, אינה חוויה תרבותית. אם תאמר שזו חלק מן התרבות המערבית לא אכנס לויכוח (ודאי לא מול אנתרופולוג). ועתה אשמח להקשיב לניתוח הצפיה במשחק הכדורגל כאקט תרבותי. לצורך העניין סבורני שגם שאגות עידוד מן היציע אינן נופלות להגדרה של חוויה תרבותית במובן הפוזיטיבי, אם כי הן לבטח פחות פאתטיות משאגות דומות כנגד טלויזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוויה חברתית היא כמעט בהכרח חוויה תרבותית, מכיוון שמדובר בחוויה. פעולה היוצאת מתוך תרבות מסויימת המושלכת ממנה ומשליכה עליה. כשאתה הולך לראות טלוויזיה עם חברים אתה בעצם מבצע אקט תרבותי, כיוון שאני לא יכול לדמיין מישהו משבט הקונג או חבורת נערים ענייה מאוד בכפר נידח בהודו שהולכים לראות ביחד טלוויזיה. הם אולי הולכים למצוץ חמציצים ביחד. לא יודע. שגם זו אגב, פעולה תרבותית. לסווג חוויות חברתיות-תרבותיות על פי טיבם, זה כבר יצא מהאופנה, ובצדק, עוד במאה שעברה. אז מה שנותר לנו זה לסווג חוויות כאלה על פי, נניח, העושר התרבותי שלהם. או שנרצה לסווגם על פי משמעותם בחברה. לצורך העניין אני אגדיר שעושר תרבותי של חוויה תרבותית זה כמות הסימנים, הסמלים, האנשים, האינסטרומנטים וכו, באותה פעולה תרבותית. משחק כדורגל - והצופה הוא חלק אינטגרלי מהמשחק - הוא חוויה תרבותית. יש בו סימנים רבים (הגביע, הדגל, המדים ועוד) יש בו סמלים רבים (אוחנה, משה גרשון, מפאיניקים מול ליכודניקים, אשכנזים מול ספרדים ועוד). משתתפים רבים לוקחים חלק בחוויה. ישנה אווירה אחרת במהלך המשחק. אווירה המנותקת לעיתים מאווירת היום-יום. מה שאומר שהאקט עצמו *יצר* תחושה חדשה, אחרת. אני יכול, אם תרצה, לתאר את זה גם כטקס בו יש אווירת התרוממות רגשית, קומוניטס בלשונו של טרנר, תחושת הזדהות כללית. העורך דין החשוב היורק ומקלל בעצם מקיים את הלימינליות בלשונו של ואן גנפ. אפשר לתאר את זה כטקס פונקציונליסטי סטרוקטורליסטי בו מבנה הישיבה באיצטדיון או באולם משקף את המבנה החברתי. יש את יציע המכובדים, יש את יציע העם. יש את שער 11 ביד אליהו עבור הילדים השרופים, ושערים יותר מוזלים בהם צופים אלה עם פחות כסף. ולעניין המשמעות של משחק הכדורגל, עושרה של החוויה התרבותית מעידה על עצמה. וכבר הקדימני שמעון גלבץ בתגובה מעניינת בנושא. חווית הכדורגל היא תרבותית בדיוק כמו אופרה. מבחינת היקפה, עושרה ומשמעותה בעיני החברה - אולי אף יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אקבל את המינוחים שלך ואומר כי צפיה במשחק כדורגל היא בעיני חוויה תרבותית רדודה ודלה ב'ערך תזונתי תרבותי'. גם השתתפות במצעד לפידים היא חוויה תרבותית וכך גם פיזור מסמרים על הכביש ביום כיפור. אם תשאל אותי, אדם שנשאר בבית לשמוע דיסק טוב או אפילו סתם עושה ספגטי למשפחה מעשיר את עולמו התרבותי מזה שיוצא למצעד לפידים או רואה כדורגל בטלויזיה. למען הסר ספק - איני חושב שהצופים בספורט אינם אנשים תרבותיים, כמה מחבריי הטובים נוהגים משום-מה לעשות זאת, וכך גם משוררים ידועים וכמה מהכותבים המשכילים באייל. עם זאת אני לא מוצא ערך תרבותי חיובי1 בקריאת עיתוני ספורט, קל וחומר במעקב אחר ההתפתחויות במחזור המשחקים. בפרט איני מרגיש מנצח כשישראל מנצחת, או לוזר כשלא. אם קיים תוכן במדור הספורט מעבר לנתונים הסטטיסטיים השוטפים ממגרש המשחקים ולרכילות הזולה, אני קשוב לעדכונים. אם החוויה התרבותית במשחק כדורגל מעודדת בדלנות מחנאית למפא"י מול בית"ר, עניים מול עשירים, יהודים מול ערבים או ישראלים מול אנטישמים, הרי אני דוחה מוטיבים אלה בבוז, ממש כמו את עבודת הכוכבים, המדים, הדגלים והמדליות. בילדותי אמנם התרגשתי כשבשש בבוקר קמתי לראות את ג'ורדן מנשק את הגביע הראשון שלו בבכי. מאז, איך לומר, נגמלתי. ועתה, ברשותו, ללימודיי. 1 - ערך תרבותי חיובי - אם ממש רוצים אפשר להציג גם בהייה בקיר לבן כחוויה תרבותית כיוון שבאותו זמן יכול היה הבוהה ללכת לאופרה במקום. כדי לחמוק מכך אומר שלבהייה אין ערך תרבותי חיובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה בהייה בקיר לבן פחותה מבהייה בשמנה צווחנית יותר טוב לקחת סרט כחול בDVD? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להשיב לך שיש בעייתיות גדולה מאוד להכניס את התרבות למגרש הערכי. לא יוצאים טוב מזה. ואני יכול גם להשיב לך כך: תפרק עבורי את המונח "ערך תזונתי תרבותי" למשהו שגם אני אוכל להבין. ממה מורכב הערך התזונתי הזה? מאלו פרוטות? באיזה אופן שמיעת קונצרט באופרה היא פעולה עמוקה בעוד משחק כדורגל הוא פעולה דלה ורדודה? ועתה, ברשותו, לעבודתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאנו מאמירתו של מאור כי "בספורט עצמו אין תוכן, רק מספרים". MRP התקומם למשמע הדברים וטען כי בספורט דווקא יש תוכן מלבד המספרים. או-אז הודיתי כי אני לא רואה תוכן בספורט, וביקשתי כי תאירו את עיניי. עד כה לא זכיתי להארה, להוציא כמה הבהרות על תרומתו של הספורט לשילהוב היצרים ועידוד המחנאות. לדעתי אדם נתרם תרבותית מספר טוב, ממוסיקה טובה. צופה עירני דיו יכול להיתרם גם מחוויות פרוזאיות כנסיעה באוטובוס או קניות בשוק (בחו"ל למשל), אך ברמת העיקרון אתייחס אליהן כחסרות ערך תרבותי. צפיה במשחק כדורגל בטלויזיה, כצפיה בערוץ האופנה או בערוץ הקניות, נופלת אצלי לאותה קטגוריה - חוויות שאינן מעשירות את עולמו התרבותי של הצופה. אני יכול להבין איך חבורה עליזה הצווחת על השופט האנטישמי והעיוור יכולה להיתרם מכך חברתית, לא תרבותית (לא אתחייב בנוגע למונחים בהם אני משתמש, אין לי רקע בסוציולוגיה). אם אתה סבור אחרת, אשמח אם תאיר את עיניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכן בספורט? במשחק כדורגל או כדורסל ישנה עלילה. ישנם גיבורים ראשיים וגיבורי משנה. יש מתח, יש עניין וישנה חוויה. בהרבה מהמקרים יש תפניות מפתיעות בעלילה. מלא תוכן. איזה תוכן יש בקונצרט? כשאתה מדבר על עושר תרבותי, אז ניסיתי להראות איך משחק כדורגל או כדורסל הם כן חוויה תרבותית *עשירה* ו*משמעותית* יותר מאשר קונצרט. ניסיתי להראות זאת בכלים הידועים לי והעומדים לרשותי. אתה, מאידך, לא ניסית להראות אחרת, אלא רק הבעת את דעתך כי קונצרט הוא חוויה תרבותית גדולה יותר. אם אנחנו נמצאים בגבולות הצהרת הדעות - אז אוקיי, אני חושב אחרת ממך. סוף דיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו ספר טוב ומהי מוזיקה טובה (בניגוד למוזיקה גרועה או ספר גרוע)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה להיכנס לדיון הזה ואין לי בו מילה. ספר טלפונים אינו ספר טוב, לטעמי גם רם אורן לא. לטעמי האישי בריטני ספירס, אתניקס ורמי קליינשטיין לא נופלים להגדרה של מוזיקה טובה, בפרט כאשר זה האחרון מנסה לשיר ראפ. בכלל, לדעתי אין סגנון מוסיקלי טוב ואחר רע - יש מוסיקה איכותית ויש מוסיקה מחורבנת, באופן בלתי תלוי בז'אנר. להעדפותיי המוסיקליות ניתן לעיין לאתרי האישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חולק עליך בעניין אתניסק אבל זו לא הנקודה. ב. אז לטענתך תרבות היא מה שליאור גולגר מחליט שהוא תרבות. ג. אתה לא מוצא תוכן בכדורגל, זה נובע מחוסר יכולת שלך ולא מחסרון תוכן במשחק עצמו(כמו ספרים ומוזיקה, יש איכותי יותר ואיכותי פחות אבל שלילה גורפת היא שגויה). העניין הוא שאתה מציג את הכדורגל כדבר נחות וכמעט מתפאר בכך שאתה לא מבין אותו בעוד שלא היית מעז להתיחס בצורה כזו לדברים שמוגדרים בסביבה שלך כתרבותיים (מוזיקה, אופרה, ספרות וכו'), מה שיכול היה להציג אותך כבור. התופעה הזו (עכשיו אתה תופעה) של התנערות וזלזול בדברים פשוטים כביכול (בכדורגל טוב יש הרבה יותר תחכום ממה שנראה למי שאינו מבין את המשחק) שחביבים על ה"אנשים הפשוטים" ע"י אנשים משכילים ואינטיליגנטים מקבילה לתופעה (ההפוכה) שתוארה במאמר של פרופסור ירמיהו יובל (דוח על מצב התבונה דיון 296) ולדעתי לא פחות חמורה ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שנכון שרוב האנשים מטומטמים אבל לא צריך לדחוף להם את זה בפרצוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. טעם וריח, אך אשמח לשמוע מה טוב בהם. ב. ציינתי מפורשות 'אין לי מילה', משמע - לא אני אקבע מהי מוסיקה טובה ומהו ספר טוב. אתה זה שדרשת ממני לעשות זאת. אני, במידת האפשר, משתמט. ג. אדרבה, הבהרתי - *לי* יש בעיה, *אני* לא מוצא תוכן בצפייה במשחק כדורגל. ושוב אני מבקש מכם להציג בפני את אותו תוכן נסתר שרבים מכם משוכנעים בקיומו ועם זאת נסתר מעיניי ומעיני ידידי, מר גרינברג. למען הסר ספק אף הקדמתי ואמרתי שאיני אומר דבר על הצופים כי אם על התצפית, וידוע לי על אנשים משכילים ומתורבתים ממני בהרבה שנוהגים לצפות בכדורגל. אני אמנם מזלזל בגלוי בפולחן הגביעים, הדגלים והמחנות המלווה את משחקי הספורט הגדולים. גילויי לאומנות משולהבים מעין אלה זוכים אצלי לקיתונות בוז, וזאת מבלי להזכיר (מפאת חוק גודווין) מצעדים פגאניים דומים משנות השלושים. כרגע עברתי על תגובות האיילים העצבני והמתון. נחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור, עד כמה שהבנתי טענתך נגד אירועי ספורט היא שהם לא תרבותיים בהיותם חסרי תוכן? ענה לך אסף שרעבי שגם במשחק כדורגל יש עלילה, גיבורים וכו' ואני מסכים עמו. אולם ברצוני להוסיף עוד נקודה. אני אישית איני חובב ספורט גדול אולם איכשהו נתפסתי לפני שנים לצפייה במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל. כשאני צופה בהם אני מסוגל ליהנות ממהלכי המשחק, התקשרתי לדמויות, אני מתלהב ומתאכזב מהמשחק, ועוברים בי כל מיני ריגושים שעוקפים את השכל. וזה אולי מה שהכי חשוב מבחינתי, בתור מי שרוב היום מעסיק את מוחו בחומרים אינטלקטואליים, אני ממש נהנה לעבור ריגושים שהשכל אינו צריך לעבוד בהם כמעט בכלל. האם זה מפני שהם חסרי תוכן, או מפני שיש בהם משהו ישיר ובלתי אמצעי - כמו, למשל, ההנאה מהגופניות של השחקנים - איני רוצה לקבוע. אולם, זה מזכיר לי את הריגוש שבאקט מיני. גם הוא עוקף את השכל. איזה תוכן יש לאקט המיני? האם נפסול אותו? נאמר שהוא אקט לא תרבותי משום שהוא חסר תוכן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשחקי כדורסל וכדורגל יש הרבה שכל. יש טקטיקה ויש אסטרטגיה. כאשר מסתכלים בהילוך חוזר על קבלת ההחלטות של השחקנים היותר מוכשרים, אפשר להבין שיש בהם גאונים, שמסוגלים לנתח מצבים מורכבים על סמך מידע מיזערי (אין להם מצלמות טלויזיה עם זום וכאלה) ולקבל החלטות במהירות מדהימה. למה למשל קרל לואיס לא הלך לשחק כדורסל, אלא פנה לאתלטיקה (בה באמת לא צריך שכל)? וגם בהחלטות של המאמנים יש הרבה שכל, החל מבניית הקבוצה, (צריך להתאים את האופי של השחקנים זה לזה), ההכנות למשחקים (כל שחקן צריך להכיר את יריביו, את חבריו לקבוצה, את התרגילים, ואת מה שנדרש ממנו), ולקבל החלטות בזמן המשחק עצמו (שינויי מערכים, חילופים, בכדורסל יש גם לקיחת פסקי זמן ותיאום מערכים). בנוסף לזה יש את המלחמה הפסיכולוגית על השחקנים, ועל הקהל (שהוא הרבה פעמים שחקן נוסף, ולפעמים דווקא מפריע לקבוצתו), דוגמא טובה ראינו בשני המשחקים עליהם דובר במאמר. כל זה לא סותר כמובן את תגובתך או את תגובתו של מר שרעבי, ולא מציג אפלו חלק מה"שכל" בספורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעקוב אחרי הטלנובלה שמככבת בה בית''ר ירושלים התקופה האחרונה כדוגמא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמחתי הערתו המקורית של מאור משמשת נקודת ייחוס יציבה לנושא הדיון וטיב טענתי. מאור: "ההנחה שספורט הוא חדשות אינה ברורה מאליה, כי בספורט עצמו אין תוכן, יש רק מספרים." MRP משיב: "בספורט עצמו דווקא *יש* תוכן מלבד המספרים. אם אינך מסוגל לראות זאת, הבעייה היא בך." ואני מודה: "יש לי בעיה - לא רואה תוכן בספורט". מעתה, בכל פעם שאסתבך בלשוני או שטענתי לא תהיה מובנת, ניתן לחזור ל'התחל כאן' ולראות על מה הדיון. איני רוצה לחזור על דבריי בנוגע לטיבה של צפיה במשחק כדורגל בעיניי. זה מכבר הפנמתי את העובדה שבכדורגל משחקים בני אדם (להלן 'גיבורים') לפי חוקים קבועים מראש (להלן 'עלילה'), ובכ"ז דעתי לא השתנתה. באשר לאנלוגיה למשגל, כרגע איני יודע איך להתייחס אליו. אם תרצה, ניתן להעמיד על אותו מישור מין ואוכל. יש שדוחפים איזה המבורגר שמנוני ואחיד, ויש המשקיעים שעות בהכנת ארוחה טובה. אותו המבורגר חף מן התוכן התרבותי החיובי אותו אני מייחס לארוחה המושקעת. באותו מובן ניתן לדעתי ליצוק לתוך המשגל תוכן תרבותי חיובי. זאת כמובן בהינתן פרטנרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהעידר פרטנרית, אתה יכול ללכת למסעדה. האוכל יותר טוב ולא צריך לעבוד קשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומנם קשה לקשר בין ספורט לתרבות במובנה המקובל. תרבות עוסקת ברוחני, ואילו ספורט בגופני. לכן, אקדים ואומר שעובדת היותו של הספורט לא בהכרח תרבותי, אינה הופכת אותו לחסר תוכן. האם, לדוגמא, צפיה בערוץ 33, תוך בחינה של כל הניואנסים וקריאות הביניים המלוות את הדיונים וההצבעות בכנסת – חסרת תוכן היא? האם רק השורה התחתונה, כלומר החוקים שמתקבלים לבסוף משמעותיים, ואילו תהליך קבלתם על כל ההסתייגויות שעולות ונופלות בדרך הוא בבחינת חסר תוכן. הרי לבטח תסכים עמי כי הפעילות הפרלמנטרית בכנסת אינה ארוע תרבותי. [כאן רציתי לתאר את החשיבות הלאומית של הספורט, בייחוד הקבוצתי, אולם ג. שמעון הקדים אותי] לבסוף, ברצוני להוסיף כי אכן קיים נופך תרבותי גם בספורט. ללא העברת הידע (לצורך העניין התרבות או המסורת), לא היה האדם מגיע להשגים הגופניים (הספורטיביים, לצורך העניין), שהגיע אליהם. האם שבירת שיא עולם בריצת המאה מטר, או בקפיצה לגובה, לא מהווה בעיניך ארוע היסטורי (או אבן דרך, אף אם זוטא) של התרבות האנושית. ארועים שכדאי להקדיש להם מילים מספר בעיתון, לתאר את האימונים המקדימים, את קורות-חייו של השיאן, את האווירה במקום שבירת השיא וכו' וכו'... והערה אחת אחרונה; האם מקרה הוא זה, שהתרבות והספורט מאוגדים תחת משרד ממשלתי אחד, ואף המשחקים הספורטיביים (והספורטיביים פחות) מוזכרים בד"כ כחלק בלתי נפרד מהתרבות הרומית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |