 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבה נחמדה. אותי תמיד עניין הקשר שבין עיתונות הספורט לעיתונות הרכב, אולי בהמשך. ההנחה שספורט הוא חדשות אינה ברורה מאליה, כי בספורט עצמו אין תוכן, יש רק מספרים. לכאורה, מספיק לוח המשחקים של השבת הקרובה, ולוח התוצאות של השבת שעברה, אפילו אם נניח שהעניין חשוב מאוד לאחוז גבוה באוכלוסיה. כדי שיהיה אפשר לפזר את המספרים על פני כמה עמודים (או לחלופין, שעה) צריך *לייצר* חדשות. יש כדורגלן בשל אלון מזרחי, למשל, שמחפש קבוצה. העניין הזה סוקר באופן נרחב יותר מאשר מינויו של נגיד בנק ישראל, אני חושב, למרות שהעובדות די עבשות: מ y-net: "המשא ומתן עם בני יהודה יהיה קונקרטי ברגע שאחליט שאני רוצה לשחק בה" קודם כל, "...שאחליט...". ערן, אתה חושב שזה אומר שהוא ישחק בבני יהודה? יצור החדשות נוגע גם לנושא הכתבה. אי אפשר לדווח רק על התוצאה: במקרה של משחק הנבחרת נגד האוסטרים, הובקע גול בדקה האחרונה, מה שימנע מהנבחרת של ישראל להפסיד לנבחרת של טורקיה. כדי שיהיה אפשר להגיש זאת לקורא, צריך ליצוק תוכן לעניין. לדוגמא: צריך לפטר את המאמן נילסן. בכל קנה מידה סטטיסטי, הדבר שקול לפיטוריו בשל הטלה לא מוצלחת של קוביה - איזה אוסטרי פשוט בעט את הכדור לתוך השער, מה אפשר לעשות. אז לסיכום: כדי להרוויח כסף מספורט צריך למכור שטח או זמן פרסום, באחוז מסויים משטח או זמן העיתון או השידור. את סיקור הספורט ניתן לסכם במספרים - וזה לא הרבה, לכן יש להוסיף מלל בכמויות נכבדות. כשיש כל כך מעט תוכן וכל כך הרבה קישקושים מסביב, מתחילים לקבל פסאודו-עיתונות מטופשת (זה קורה גם בחדשות סתם. מצטער על הבוטות, אבל "שני הרוגים, שלושים פצועים, מתאבד מהחמאס" זה חדשות. כל השאר, לא). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"... בספורט עצמו אין תוכן, יש רק מספרים." – נאמר בד"כ באותה נשימה עם "22 אנשים רצים אחרי כדור אחד", ומעיד על חוסר עניין וכתוצאה מכך חוסר הבנת הענפים הפופולריים בפרט, וכן הספורט בכלל. או במילים אחרות, בספורט עצמו דווקא *יש* תוכן מלבד המספרים. אם אינך מסוגל לראות זאת, הבעייה היא בך. נקודה נוספת אותה כדאי לציין היא הופעת הספורט בחדשות. הן בטלוויזיה והן בעיתונות, קיים מדור ספורט "נפרד", בדומה למדורי תרבות אחרים. רק תוצאות (או כהגדרתך, "מספרים"), יוצאות דופן בחשיבותן, זוכות להאמר בגוף החדשות העיקרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוצא תוכן בספורט. אני מבין שזה שעשוע, אני מבין שזה מלהיב, אני מבין שזה פורק מתחים, אני מבין שזה נותן לילדי עניים במדינות טוטליטריות עתיד לשאוף אליו, אני משלים באי-חפץ מסוים עם העובדה שמכספי המסים שאשלם ימומנו משכורות-עתק לשחקנים שבקושי סיימו תיכון. האר את עיני וספר לי מה כה רב תוכן בספורט. בפרט בלצפות באנשים אחרים משחקים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את אותה טענה אפשר לטעון כנגד סיבסוד בתי אופרה. אישית אני לא אוהב אופרה, אבל אני לא אבקש ממישהו 1 שיספר לי מה התוכן הרב בקונצרט אופרה. בשני המקרים מדובר בחוויה תרבותית. כל אחד וסגנון החוויה המועדף עליו. התוכן הוא כל מה שציינת - שעשוע, מלהיב, פורק מתחים. ובעיקר בידור. בידור טוב. 1 בהנחה שקלטתי נכון את נימת ההתרסה שבדבריך, ואין כאן רצון כן ואמיתי לדעת מהו אותו "תוכן" בספורט. במיוחד לאחר ששאלת מיד לאחר שענית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאיני מבקר באופרות איני מתנגד לסבסודן. אופרה היא חוויה מוסיקלית ותרבותית בעלת תוכן, ואילו משחק כדורגל, כמוהו כמשחק שש-בש 1- יש בו בידור ופורקן מתחים, חוויה חברתית אולי, לא יותר. אני לא מוצא תוכן מוסיקלי או תרבותי ברביצה על הספה כנגד קערת גרעינים ועידוד השחקנים המתרוצצים על מרקע הטלוויזיה. אין לי בעיה עם אנשים שזה עולמם התרבותי, אך אני שומר לעצמי את הזכות להתריס מול מי שטוען כנגד ידידי על זלזולו בתוכן שבספורט. לצורך העניין, אם תרצה להוסיף על התוכן המצוי בספורט (ובמדורי הספורט בפרט) מעבר לבידור משעשע, מלהיב ופורק מתחים, כולי עין. 1 - הכותב מעיד על עצמו שהוא שחקן שש-בש ערבי מן הליגה הארצית לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשיטתך, אופרה היא חוויה מוסיקלית (טוב זה ברור) ותרבותית, ואילו צפיה במשחק כדורגל היא חוויה חברתית אך לא תרבותית? ובכן, לפני שאני אנסה לנתח את הצפיה במשחק הכדורגל כאקט תרבותי, אני אצטרך שתגדיר מהו ההבדל, לשיטתך, בין חוויה חברתית לבין חוויה תרבותית. רק כך נוכל לדבר במסגרת אותו עולם מושגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן משהו עמוק. לראות טלוויזיה עם חברים זו חוויה חברתית. כך גם ללכת איתם לבי''ס או לצאת איתם לקניון. אם וכאשר יאמרו לי שיציאה לקניון היא חוויה תרבותית רבת תוכן שאין לזלזל בה, אצא כנגד אותה תרבות חומרנית שטחית ולא אקרא לה 'חוויה תרבותית'. הקשבה לאופרה היא חוויה תרבותית. גם לשמוע דיסק זו חוויה תרבותית. הקשבה לשערי המניות ברדיו, לשיטתי, אינה חוויה תרבותית. אם תאמר שזו חלק מן התרבות המערבית לא אכנס לויכוח (ודאי לא מול אנתרופולוג). ועתה אשמח להקשיב לניתוח הצפיה במשחק הכדורגל כאקט תרבותי. לצורך העניין סבורני שגם שאגות עידוד מן היציע אינן נופלות להגדרה של חוויה תרבותית במובן הפוזיטיבי, אם כי הן לבטח פחות פאתטיות משאגות דומות כנגד טלויזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוויה חברתית היא כמעט בהכרח חוויה תרבותית, מכיוון שמדובר בחוויה. פעולה היוצאת מתוך תרבות מסויימת המושלכת ממנה ומשליכה עליה. כשאתה הולך לראות טלוויזיה עם חברים אתה בעצם מבצע אקט תרבותי, כיוון שאני לא יכול לדמיין מישהו משבט הקונג או חבורת נערים ענייה מאוד בכפר נידח בהודו שהולכים לראות ביחד טלוויזיה. הם אולי הולכים למצוץ חמציצים ביחד. לא יודע. שגם זו אגב, פעולה תרבותית. לסווג חוויות חברתיות-תרבותיות על פי טיבם, זה כבר יצא מהאופנה, ובצדק, עוד במאה שעברה. אז מה שנותר לנו זה לסווג חוויות כאלה על פי, נניח, העושר התרבותי שלהם. או שנרצה לסווגם על פי משמעותם בחברה. לצורך העניין אני אגדיר שעושר תרבותי של חוויה תרבותית זה כמות הסימנים, הסמלים, האנשים, האינסטרומנטים וכו, באותה פעולה תרבותית. משחק כדורגל - והצופה הוא חלק אינטגרלי מהמשחק - הוא חוויה תרבותית. יש בו סימנים רבים (הגביע, הדגל, המדים ועוד) יש בו סמלים רבים (אוחנה, משה גרשון, מפאיניקים מול ליכודניקים, אשכנזים מול ספרדים ועוד). משתתפים רבים לוקחים חלק בחוויה. ישנה אווירה אחרת במהלך המשחק. אווירה המנותקת לעיתים מאווירת היום-יום. מה שאומר שהאקט עצמו *יצר* תחושה חדשה, אחרת. אני יכול, אם תרצה, לתאר את זה גם כטקס בו יש אווירת התרוממות רגשית, קומוניטס בלשונו של טרנר, תחושת הזדהות כללית. העורך דין החשוב היורק ומקלל בעצם מקיים את הלימינליות בלשונו של ואן גנפ. אפשר לתאר את זה כטקס פונקציונליסטי סטרוקטורליסטי בו מבנה הישיבה באיצטדיון או באולם משקף את המבנה החברתי. יש את יציע המכובדים, יש את יציע העם. יש את שער 11 ביד אליהו עבור הילדים השרופים, ושערים יותר מוזלים בהם צופים אלה עם פחות כסף. ולעניין המשמעות של משחק הכדורגל, עושרה של החוויה התרבותית מעידה על עצמה. וכבר הקדימני שמעון גלבץ בתגובה מעניינת בנושא. חווית הכדורגל היא תרבותית בדיוק כמו אופרה. מבחינת היקפה, עושרה ומשמעותה בעיני החברה - אולי אף יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אקבל את המינוחים שלך ואומר כי צפיה במשחק כדורגל היא בעיני חוויה תרבותית רדודה ודלה ב'ערך תזונתי תרבותי'. גם השתתפות במצעד לפידים היא חוויה תרבותית וכך גם פיזור מסמרים על הכביש ביום כיפור. אם תשאל אותי, אדם שנשאר בבית לשמוע דיסק טוב או אפילו סתם עושה ספגטי למשפחה מעשיר את עולמו התרבותי מזה שיוצא למצעד לפידים או רואה כדורגל בטלויזיה. למען הסר ספק - איני חושב שהצופים בספורט אינם אנשים תרבותיים, כמה מחבריי הטובים נוהגים משום-מה לעשות זאת, וכך גם משוררים ידועים וכמה מהכותבים המשכילים באייל. עם זאת אני לא מוצא ערך תרבותי חיובי1 בקריאת עיתוני ספורט, קל וחומר במעקב אחר ההתפתחויות במחזור המשחקים. בפרט איני מרגיש מנצח כשישראל מנצחת, או לוזר כשלא. אם קיים תוכן במדור הספורט מעבר לנתונים הסטטיסטיים השוטפים ממגרש המשחקים ולרכילות הזולה, אני קשוב לעדכונים. אם החוויה התרבותית במשחק כדורגל מעודדת בדלנות מחנאית למפא"י מול בית"ר, עניים מול עשירים, יהודים מול ערבים או ישראלים מול אנטישמים, הרי אני דוחה מוטיבים אלה בבוז, ממש כמו את עבודת הכוכבים, המדים, הדגלים והמדליות. בילדותי אמנם התרגשתי כשבשש בבוקר קמתי לראות את ג'ורדן מנשק את הגביע הראשון שלו בבכי. מאז, איך לומר, נגמלתי. ועתה, ברשותו, ללימודיי. 1 - ערך תרבותי חיובי - אם ממש רוצים אפשר להציג גם בהייה בקיר לבן כחוויה תרבותית כיוון שבאותו זמן יכול היה הבוהה ללכת לאופרה במקום. כדי לחמוק מכך אומר שלבהייה אין ערך תרבותי חיובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה בהייה בקיר לבן פחותה מבהייה בשמנה צווחנית יותר טוב לקחת סרט כחול בDVD? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להשיב לך שיש בעייתיות גדולה מאוד להכניס את התרבות למגרש הערכי. לא יוצאים טוב מזה. ואני יכול גם להשיב לך כך: תפרק עבורי את המונח "ערך תזונתי תרבותי" למשהו שגם אני אוכל להבין. ממה מורכב הערך התזונתי הזה? מאלו פרוטות? באיזה אופן שמיעת קונצרט באופרה היא פעולה עמוקה בעוד משחק כדורגל הוא פעולה דלה ורדודה? ועתה, ברשותו, לעבודתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאנו מאמירתו של מאור כי "בספורט עצמו אין תוכן, רק מספרים". MRP התקומם למשמע הדברים וטען כי בספורט דווקא יש תוכן מלבד המספרים. או-אז הודיתי כי אני לא רואה תוכן בספורט, וביקשתי כי תאירו את עיניי. עד כה לא זכיתי להארה, להוציא כמה הבהרות על תרומתו של הספורט לשילהוב היצרים ועידוד המחנאות. לדעתי אדם נתרם תרבותית מספר טוב, ממוסיקה טובה. צופה עירני דיו יכול להיתרם גם מחוויות פרוזאיות כנסיעה באוטובוס או קניות בשוק (בחו"ל למשל), אך ברמת העיקרון אתייחס אליהן כחסרות ערך תרבותי. צפיה במשחק כדורגל בטלויזיה, כצפיה בערוץ האופנה או בערוץ הקניות, נופלת אצלי לאותה קטגוריה - חוויות שאינן מעשירות את עולמו התרבותי של הצופה. אני יכול להבין איך חבורה עליזה הצווחת על השופט האנטישמי והעיוור יכולה להיתרם מכך חברתית, לא תרבותית (לא אתחייב בנוגע למונחים בהם אני משתמש, אין לי רקע בסוציולוגיה). אם אתה סבור אחרת, אשמח אם תאיר את עיניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכן בספורט? במשחק כדורגל או כדורסל ישנה עלילה. ישנם גיבורים ראשיים וגיבורי משנה. יש מתח, יש עניין וישנה חוויה. בהרבה מהמקרים יש תפניות מפתיעות בעלילה. מלא תוכן. איזה תוכן יש בקונצרט? כשאתה מדבר על עושר תרבותי, אז ניסיתי להראות איך משחק כדורגל או כדורסל הם כן חוויה תרבותית *עשירה* ו*משמעותית* יותר מאשר קונצרט. ניסיתי להראות זאת בכלים הידועים לי והעומדים לרשותי. אתה, מאידך, לא ניסית להראות אחרת, אלא רק הבעת את דעתך כי קונצרט הוא חוויה תרבותית גדולה יותר. אם אנחנו נמצאים בגבולות הצהרת הדעות - אז אוקיי, אני חושב אחרת ממך. סוף דיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו ספר טוב ומהי מוזיקה טובה (בניגוד למוזיקה גרועה או ספר גרוע)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה להיכנס לדיון הזה ואין לי בו מילה. ספר טלפונים אינו ספר טוב, לטעמי גם רם אורן לא. לטעמי האישי בריטני ספירס, אתניקס ורמי קליינשטיין לא נופלים להגדרה של מוזיקה טובה, בפרט כאשר זה האחרון מנסה לשיר ראפ. בכלל, לדעתי אין סגנון מוסיקלי טוב ואחר רע - יש מוסיקה איכותית ויש מוסיקה מחורבנת, באופן בלתי תלוי בז'אנר. להעדפותיי המוסיקליות ניתן לעיין לאתרי האישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חולק עליך בעניין אתניסק אבל זו לא הנקודה. ב. אז לטענתך תרבות היא מה שליאור גולגר מחליט שהוא תרבות. ג. אתה לא מוצא תוכן בכדורגל, זה נובע מחוסר יכולת שלך ולא מחסרון תוכן במשחק עצמו(כמו ספרים ומוזיקה, יש איכותי יותר ואיכותי פחות אבל שלילה גורפת היא שגויה). העניין הוא שאתה מציג את הכדורגל כדבר נחות וכמעט מתפאר בכך שאתה לא מבין אותו בעוד שלא היית מעז להתיחס בצורה כזו לדברים שמוגדרים בסביבה שלך כתרבותיים (מוזיקה, אופרה, ספרות וכו'), מה שיכול היה להציג אותך כבור. התופעה הזו (עכשיו אתה תופעה) של התנערות וזלזול בדברים פשוטים כביכול (בכדורגל טוב יש הרבה יותר תחכום ממה שנראה למי שאינו מבין את המשחק) שחביבים על ה"אנשים הפשוטים" ע"י אנשים משכילים ואינטיליגנטים מקבילה לתופעה (ההפוכה) שתוארה במאמר של פרופסור ירמיהו יובל (דוח על מצב התבונה דיון 296) ולדעתי לא פחות חמורה ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שנכון שרוב האנשים מטומטמים אבל לא צריך לדחוף להם את זה בפרצוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. טעם וריח, אך אשמח לשמוע מה טוב בהם. ב. ציינתי מפורשות 'אין לי מילה', משמע - לא אני אקבע מהי מוסיקה טובה ומהו ספר טוב. אתה זה שדרשת ממני לעשות זאת. אני, במידת האפשר, משתמט. ג. אדרבה, הבהרתי - *לי* יש בעיה, *אני* לא מוצא תוכן בצפייה במשחק כדורגל. ושוב אני מבקש מכם להציג בפני את אותו תוכן נסתר שרבים מכם משוכנעים בקיומו ועם זאת נסתר מעיניי ומעיני ידידי, מר גרינברג. למען הסר ספק אף הקדמתי ואמרתי שאיני אומר דבר על הצופים כי אם על התצפית, וידוע לי על אנשים משכילים ומתורבתים ממני בהרבה שנוהגים לצפות בכדורגל. אני אמנם מזלזל בגלוי בפולחן הגביעים, הדגלים והמחנות המלווה את משחקי הספורט הגדולים. גילויי לאומנות משולהבים מעין אלה זוכים אצלי לקיתונות בוז, וזאת מבלי להזכיר (מפאת חוק גודווין) מצעדים פגאניים דומים משנות השלושים. כרגע עברתי על תגובות האיילים העצבני והמתון. נחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור, עד כמה שהבנתי טענתך נגד אירועי ספורט היא שהם לא תרבותיים בהיותם חסרי תוכן? ענה לך אסף שרעבי שגם במשחק כדורגל יש עלילה, גיבורים וכו' ואני מסכים עמו. אולם ברצוני להוסיף עוד נקודה. אני אישית איני חובב ספורט גדול אולם איכשהו נתפסתי לפני שנים לצפייה במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל. כשאני צופה בהם אני מסוגל ליהנות ממהלכי המשחק, התקשרתי לדמויות, אני מתלהב ומתאכזב מהמשחק, ועוברים בי כל מיני ריגושים שעוקפים את השכל. וזה אולי מה שהכי חשוב מבחינתי, בתור מי שרוב היום מעסיק את מוחו בחומרים אינטלקטואליים, אני ממש נהנה לעבור ריגושים שהשכל אינו צריך לעבוד בהם כמעט בכלל. האם זה מפני שהם חסרי תוכן, או מפני שיש בהם משהו ישיר ובלתי אמצעי - כמו, למשל, ההנאה מהגופניות של השחקנים - איני רוצה לקבוע. אולם, זה מזכיר לי את הריגוש שבאקט מיני. גם הוא עוקף את השכל. איזה תוכן יש לאקט המיני? האם נפסול אותו? נאמר שהוא אקט לא תרבותי משום שהוא חסר תוכן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשחקי כדורסל וכדורגל יש הרבה שכל. יש טקטיקה ויש אסטרטגיה. כאשר מסתכלים בהילוך חוזר על קבלת ההחלטות של השחקנים היותר מוכשרים, אפשר להבין שיש בהם גאונים, שמסוגלים לנתח מצבים מורכבים על סמך מידע מיזערי (אין להם מצלמות טלויזיה עם זום וכאלה) ולקבל החלטות במהירות מדהימה. למה למשל קרל לואיס לא הלך לשחק כדורסל, אלא פנה לאתלטיקה (בה באמת לא צריך שכל)? וגם בהחלטות של המאמנים יש הרבה שכל, החל מבניית הקבוצה, (צריך להתאים את האופי של השחקנים זה לזה), ההכנות למשחקים (כל שחקן צריך להכיר את יריביו, את חבריו לקבוצה, את התרגילים, ואת מה שנדרש ממנו), ולקבל החלטות בזמן המשחק עצמו (שינויי מערכים, חילופים, בכדורסל יש גם לקיחת פסקי זמן ותיאום מערכים). בנוסף לזה יש את המלחמה הפסיכולוגית על השחקנים, ועל הקהל (שהוא הרבה פעמים שחקן נוסף, ולפעמים דווקא מפריע לקבוצתו), דוגמא טובה ראינו בשני המשחקים עליהם דובר במאמר. כל זה לא סותר כמובן את תגובתך או את תגובתו של מר שרעבי, ולא מציג אפלו חלק מה"שכל" בספורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעקוב אחרי הטלנובלה שמככבת בה בית''ר ירושלים התקופה האחרונה כדוגמא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמחתי הערתו המקורית של מאור משמשת נקודת ייחוס יציבה לנושא הדיון וטיב טענתי. מאור: "ההנחה שספורט הוא חדשות אינה ברורה מאליה, כי בספורט עצמו אין תוכן, יש רק מספרים." MRP משיב: "בספורט עצמו דווקא *יש* תוכן מלבד המספרים. אם אינך מסוגל לראות זאת, הבעייה היא בך." ואני מודה: "יש לי בעיה - לא רואה תוכן בספורט". מעתה, בכל פעם שאסתבך בלשוני או שטענתי לא תהיה מובנת, ניתן לחזור ל'התחל כאן' ולראות על מה הדיון. איני רוצה לחזור על דבריי בנוגע לטיבה של צפיה במשחק כדורגל בעיניי. זה מכבר הפנמתי את העובדה שבכדורגל משחקים בני אדם (להלן 'גיבורים') לפי חוקים קבועים מראש (להלן 'עלילה'), ובכ"ז דעתי לא השתנתה. באשר לאנלוגיה למשגל, כרגע איני יודע איך להתייחס אליו. אם תרצה, ניתן להעמיד על אותו מישור מין ואוכל. יש שדוחפים איזה המבורגר שמנוני ואחיד, ויש המשקיעים שעות בהכנת ארוחה טובה. אותו המבורגר חף מן התוכן התרבותי החיובי אותו אני מייחס לארוחה המושקעת. באותו מובן ניתן לדעתי ליצוק לתוך המשגל תוכן תרבותי חיובי. זאת כמובן בהינתן פרטנרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהעידר פרטנרית, אתה יכול ללכת למסעדה. האוכל יותר טוב ולא צריך לעבוד קשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומנם קשה לקשר בין ספורט לתרבות במובנה המקובל. תרבות עוסקת ברוחני, ואילו ספורט בגופני. לכן, אקדים ואומר שעובדת היותו של הספורט לא בהכרח תרבותי, אינה הופכת אותו לחסר תוכן. האם, לדוגמא, צפיה בערוץ 33, תוך בחינה של כל הניואנסים וקריאות הביניים המלוות את הדיונים וההצבעות בכנסת – חסרת תוכן היא? האם רק השורה התחתונה, כלומר החוקים שמתקבלים לבסוף משמעותיים, ואילו תהליך קבלתם על כל ההסתייגויות שעולות ונופלות בדרך הוא בבחינת חסר תוכן. הרי לבטח תסכים עמי כי הפעילות הפרלמנטרית בכנסת אינה ארוע תרבותי. [כאן רציתי לתאר את החשיבות הלאומית של הספורט, בייחוד הקבוצתי, אולם ג. שמעון הקדים אותי] לבסוף, ברצוני להוסיף כי אכן קיים נופך תרבותי גם בספורט. ללא העברת הידע (לצורך העניין התרבות או המסורת), לא היה האדם מגיע להשגים הגופניים (הספורטיביים, לצורך העניין), שהגיע אליהם. האם שבירת שיא עולם בריצת המאה מטר, או בקפיצה לגובה, לא מהווה בעיניך ארוע היסטורי (או אבן דרך, אף אם זוטא) של התרבות האנושית. ארועים שכדאי להקדיש להם מילים מספר בעיתון, לתאר את האימונים המקדימים, את קורות-חייו של השיאן, את האווירה במקום שבירת השיא וכו' וכו'... והערה אחת אחרונה; האם מקרה הוא זה, שהתרבות והספורט מאוגדים תחת משרד ממשלתי אחד, ואף המשחקים הספורטיביים (והספורטיביים פחות) מוזכרים בד"כ כחלק בלתי נפרד מהתרבות הרומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה. עד כמה שידוע לי כל הקבוצות הגדולות הן בעצם בבעלות פרטית כך שהן ממומנות ממכירת כרטיסים, זכויות שידור וכו'. באשר לנבחרת הלאומית, כמה באמת מרויח שחקן נבחרת על משחק או אימון במסגרת הנבחרת? לאילו סכומים מגיע הסבסוד הזה? עד כמה שידוע לי מתחומי ספורט אחרים, מדובר בסכומים זעומים עד מגוכחים. האם בכדורגל וכדורסל המצב שונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משחקי הנבחרת הם בהתנדבות, אם כי, הנבחרת מבטחת את השחקן, משלמת נסיעות וכו'. שיטה זו היא עוד מימי קדם, שאז רמת הנבחרות הייתה גבוהה מרמת הקבוצות, ולשחקנים זו הייתה זכות לשחק בנבחרות. מאז חוק בוסמן, שהקבוצות הגדולות טובות יותר מהנבחרות, יש פה ושם קולות של שחקנים למה הם צריכים את הנבחרת בכלל. קבוצות רבות אף עושות בעיות לשחקנים, ומערימים עליהם קשיים בדרכם למשחקי הנבחרת. פיפ''א מודעת לבעיה זו, ומענישה ביד קשה כל קבוצה שלא משחררת שחקן לנבחרת, מכיוון שהנבחרות רווחיות לפיפ''א, כי טורניר הגמר של הנבחרות, המונדיאל, הוא המפעל שמכניס לפיפ''א הכי הרבה כסף. אם אני לא טועה, אפילו היו כמה נבחרות, נראה לי גרמניה ועוד מישהו, שהתחילו לשלם לשחקנים על המשחקים בנבחרת, אם כי, מדובר בסכומים סמליים בלבד. ולגבי השחקנים, הם משחקים בנבחרות מכמה סיבות. א. הרצון לשחק במונדיאל. הפנטזיה הרטובה של כל שחקן. ב. שוק נוסף למכירת חולצות, וכו וכו. ג. יש כאלה שאשכרה איכפת להם מהמולדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מהו אם כך הרי שחלקו של הציבור במימון תחום הכדורגל בארץ? מי מממן את תחזוקת המגרשים, משכורות המאמנים, תלבושות וכו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי פה נתונים על השולחן, אבל קהל האוהדים מממן בערך חמישים שישים אחוז מפעילות המועדון. שאר הכסף מגיע מהטוטו, מהמדינה, זכויות שידור, חוזי אימוץ, מפירסום, ומאוהדים עשירים. אם כי, בדרך כלל רוב הקבוצות בארץ נמצאות בגירעון תמידי, ומדי כמה שנים הם עומדות בסכנת פירוק. שזה קורה, הם מתחמקים בכך בכמה דרכים: א. מכירת מגרש האימונים לכל מיני אילי הון. בדרך כלל הקבוצות מתאמנות במגרשים שניתנו להם לפני עשרות שנים, ועם השנים הפכו לקרקע מבוקשת. ע"ע מכירת מגרש האימונים של בית"ר י-ם. גם מגרש האימונים של הפועל חיפה הוא שטח נדלנ"י השווה מיליונים. ב. מכירת כוכב הקבוצה. לפעמים, כוכב שעולה מן הנוער, שעלותו היא אפס, נמכר לקבוצה גדולה בארץ או בחו"ל, ומשלמים על זה מאות אלפי דולרים, ובמקרים טובים מיליונים. ע"ע מכירת יוסי בניון מהפועל באר שבע למכבי חיפה תמורת מאתיים חמישים אלף דולר, כאשר באר שבע הייתה במצוקה כספית. (מכבי חיפה היא האלופה בתחום. היא קונה שחקנים בזול, כמו סרגיי קנדאורוב, חיים רביביו, ושחקן הבית אייל ברקוביץ', ומכרה אותם לחו"ל במיליונים. גם היום יש להם ביד שני קלפים חזקים - יעקובו איגבני ויוסי בניון, שימכרו במיליונים לחו"ל ומכבי חיפה תעשה קופה נאה) ג. מכירת הקבוצה לאוהדים מיליונרים. ע"ע בית"ר ירושלים שנמכרה למאיר פניג'ל, ע"ע הפועל חיפה שהולכת להימכר לנוחי דנקנר, ע"ע הפועל ת"א שנמכרה למושיק תאומים ושותפיו. ד. הזרמת כסף מהעירייה - בית"ר ירושלים חיה על זה שנים ארוכות. ה. לא מצליחים להשיג כסף, ואוא שמתפרקים כמו מכבי יפו ומורדים כמה ליגות, או שמעמידים סגל זול שיורד ליגה, ע"ע הפועל ירושלים. בחו"ל המצב שונה. ראשית כל, שם הכסף המשולם על זכויות שידור הוא גדול בהרבה יותר ממה שמושלם בארץ, (בחישוב של תקציב יחס זכויות שידור), וקבוצות רבות הם בעלות של האיצטדיונים שלהם (בניגוד לארץ שבדר"כ האיצטדיון שייך לעירייה ומושכר לקבוצות). וערך השחקנים בדר"כ נשחק, מכיוון שהקבוצות בחו"ל קונות שחקנים ביוקר מארצות אחרות או מקבוצות קטנות, משתמשות בהם עד שהיכולת שלהם יורדת, ומוכרות אותם חזרה במחירים נמוכים. אין לי פה נתונים מדויקים, אבל אני לא אפריז במיוחד אם אגיד שאחוז ההכנסות מהקהל בחו"ל הוא קטן יותר מאשר בארץ. אם כי, מנצ'סטר יונטייד היא קבוצה רווחית ביותר, בגלל הכמות האדירה של החולצות שהיא מוכרת ברחבי העולם. (אם כי, יש סיבה נוספת: יונטייד מתבססת על טיפוח שחקני נוער, ולא צריכה לשלם הון תועפות על שחקנים יקרים. למרות שבשנתיים האחרונות היא רכשה בעשרות מיליוני דולרים את ורון סתאם וואן ניסטרלוי) כמו בארץ, רוב הקבוצות בעולם הם גם בגירעון, והם יוצאות ממנו בדר"כ בשיטות שציינו לעיל המקובלות בארץ, עש שהם נכנסות שוב לגירעון וכו וכו. יש כמובן יוצאי דופן, שקבוצה זוכה במפתיע בטורניר גדול, רצוי ליגת האלופות, מה שמאזן את התקציב. קבוצה אירופאית שידועה לשימצה בגירעונות העצומים שלה היא ריאל מדריד, שרוכשת שחקנים מכל הבא ליד, והסגל שלה שווה שלוש מאות מיליון דולר. ריאל מדריד בדר"כ מלווה כסף מהבנקים במדריד, ושמגיע מועד הפירעון והבנקים מאיימים לסגור את הקבוצה, מאיימים האוהדים של ריאל להחרים את הבנקים, ואז הבנקים נאלצים לשמוט חובות, וחוזר חלילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמעניין הוא, שאצל מדינות שפחות או יותר מובטח להן שישחקו במונדיאל (אבל צריכות עדיין להעפיל מבתים מוקדמים), גורם א' שהזכרת מעלה "דילמת אסיר" חביבה: השחקן הבכיר רוצה לשחק במונדיאל, אבל לא מעניין אותו לשחק במוקדמות, והוא יעדיף להתחמק מכך; אבל אם מספיק שחקנים בכירים יתחמקו, הנבחרת לא תעפיל בכלל למונדיאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפתח יום אחד יורוספורט, לא משנה מתי, ותצפה. לא צריך להיות אוהד ספורט בשביל להנות מהתוכן המשובח, ומהפרשנות שמצליחה להאיר עיניים, לשמור על עניין, ולא לעצבן. ליגה אחרת ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, יש לי בעיה בניסוח (וזה רק בגלל שאני מצונן). ה*דיווח* על ספורט הוא כמותי. צפייה או השתתפות הן בהחלט חוויה מעניינת. ייצור החדשות הוא המענה לצורך של הקורא לגשר בין החוויה המעניינת לכשלעצמה (לו היה לוקח בה חלק כצופה (אנומליה?)), לבין הדיווח שמהווה רק צל צילו של המאורע הספורטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, והנה נכנס הקשר למאמר. כאשר הדיווח נקבע על פי שני מספרים בלבד (כי אי אפשר לראות את המשחק בעיתון) ניתן לצפות שיהיה הבדל אסטרונומי בהתייחסות ל 1:1 לעומת 1:0, למרות שבמציאות ההבדל בין שני המקרים עשוי להיות זניח: אם אדולף היה מתעטש רגע לפני הבעיטה, נילסן היה הופך לאלוהים. זה גם תקף לסיקור מצב הליגה: מבחינה סטטיסטית הפרש הנקודות בין אלופה לסגינתה הוא בדרך כלל בתוך סטיית התקן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ברצוני ללמד סניגוריה על כתבי הספורט בארץ. סגנונם בזוי גם בעיני, ואני נוטה לדלג על קטעי "הפרשנות" שלפני ו/או אחרי המשחקים. גם במהלך השידורים איני מבין מדוע לא חודלת לרגע הפטפטת הבנאלית. אולם אין הדבר חייב להתנהל כך – ראה שידורי ערוץ היורוספורט. בנוגע לאותו משחק כדורגל; שתי הקבוצות שחקו רע. לאוסטרים לפחות היה תירוץ (למזלם הם לא נזקקו לו בסופו של דבר). העובדה שנבחרת ישראל הגיעה למצב של 1:0 בלבד לאחר 90 דקות של משחק מול נבחרת אוסטרית חלשה כ"כ, הוא הוא אות הקלון של הנבחרת, לא עובדת אי העפלתם לשלב הבא. אגב, נילסן הוא אכן אלוהים במונחים מקומיים, כזכור *לו* דווקא יש קבלות. לכן, מן הסתם, הבעיה היא בשחקנים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |