בתשובה לכרמית, 10/11/06 22:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מכיר את דתות המזרח, אבל זה תיאור מאוד בעייתי לדתות המערביות. הדת אינה "כלי" להשגת האושר האישי או לפיתוח חמלה ואחריות הדדית. זאת תפיסה שהיא עצמה ניו-אייג'ית. אדם אמור לקיים את מצוות הדת בגלל *חובה* ו*הכרת הטוב*, ולא כדי להשיג כלים להתמודדות עם אידיוט שחותך ברמזור. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שכבר אמרתי בדיונים קודמים באייל, שאני לא חושבת שזה נכון לקחת דת, או אפילו פרקטיקה דתית יחידה, ולקבוע שאנשים עושים אותה בגלל X. כשדנים בדתות, כמעט אף פעם אין רק משתנה אחד. גם בגלל שרוב הדתות הן מוסדות עתיקי יומין שהתפתחו לאורך זמן וספגו הרבה רעיונות פילוסופיים, לעיתים מנוגדים. גם מפני שדת טיפוסים בנוייה נדבכים-נדבכים או קליפות-קליפות, כמו בצל. בקליפה הפנימית יש חוויה, מעליה בונים כלים, ערכים, אידיאות, חוקים, נורמות... אני לא חושבת שהדת ככלי לאושר היא תפיסה ניו-אייג'ית. התפיסה הזאת קיימת, אם יודעים איפה לחפש אותה, בכל דת שהיא, כולל דתות מערביות, וכולל אלו שהכי נכנסות למאמין לוריד כמו הקתוליות, האיסלאם, והיהדות האורתודוקסית. בשנה שעברה נכחתי בהרצאה מאלפת של תיאולוג קתולי, שסקרה את מושג האושר לפי הדוקטרינה, ואילו כלים עומדים בפני נוצרים קתולים כדי להיות מאושרים. בתורות ניו-אייג'יות, האושר נמצא במעטפת החיצונית. בדתות אחרות, הוא יהיה חבוי יותר במעמקי הבצל. גם צריך לזכור שכל דת היא בעצם גם תורה פילוסופית, וככזאת, תהיה לה הגדרה שונה למונח "אושר" ורעיונות שונים לגבי מיהו אדם מאושר, ואיך להיות מאושר. ביהדות, למשל, אני לא חושבת שהאושר מנותק מהחובה. אני עוד זוכרת איך בימי לימודיי בתיכון (הדתי), היו כמה רבנים שהשוו בפנינו את מצוות התורה להוראות הפעלה של מכונת כביסה, ואת האדם למכונת כביסה. חובה עלינו למלא אחר המצוות שאלוהים, מהנדס המכונות, המציא, אפילו אם אנחנו לא מבינים אותן, אחרת "נתקלקל" ולא נהיה מאושרים לעולם.... אני לא בטוחה למה אתה מתכוון כשאתה אומר "הכרת הטוב". אם אני מבינה נכון, אז לדעתי "הכרת הטוב" היא האינטראקציה בין החוויה לבין הערכים של הדת. אני מכירה בטוב כשאני מרגישה אותו בתפילה, פולחן, מדיטציה וכשאני מקבלת פרשנות נאותה לחוויה הזאת מן הערכים, האידאות והחוקים של הדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל מה שקשור באנושות אפשר לעשות רדוקציה לפסיכולוגיה וחוויות (למשל, אם יש חובה, הרי זוהי "חוויית החובה"). אפשר גם לנתח סוציולוגית את התפתחות הדת. אבל כל זה לא ממש רלוונטי כדי להבין מה זה דת ומה היחס הדתי לאושר. זה סתם ערבוב של שפות. מה שאת עושה כאן, לדעתי, הוא לוקחת את הרעיון של הדת (לפחות, המערבית), הופכת אותו ומעמידה אותו על ראשו. הדת אינה מכשיר להשגת אושר או חוויות. זאת כבר תפיסה מודרנית-אינסטרומנטלית (שחדרה, כמובן, גם לעולם הדתי). עניינה של הדת הוא קודם כל היחסים בין אדם לבוראו, והשאלה "מה אלוהים רוצה ממני" ולא "כיצד אלוהים יכול לתרום לחיי". אם כבר יש התייחסות למצבו של אדם, אזי לא מדובר על אושר, אלא על *גאולה* שהיא דבר שונה לגמרי. ["הכרת הטוב" הוא מושג דתי שקיים הן כציווי מוסרי והן כתכונה פסיכולוגית. לדעתי, אי אפשר להניח באחת מערכת מושגים דתית ופסיכולוגיה חילונית]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שאני הופכת שום דבר על ראשו, אלא יורדת לעומקה של תופעה שאני מכירה גם אקדמית וגם אישית. היחסים בין אדם לבוראו נובעים מחוויה מסוימת. החוקים המסדירים את היחסים הללו נובעים מתפיסת עולם מסוימת שנבנתה סביב החוויה משך אלפי שנים. כל הרעיונות על היחסים עם אלוהים התפתחו כתוצאה מכך שאנשים הקדישו זמן לתפילה, לרגש, ובמקביל גם למחשבות אודות המוסר. "מה אלוהים רוצה ממני" ו"מה אלוהים יכול לתרום לחיי" הם שני צדדים של אותו המטבע, או, אם נשוב לדימוי הבצל, שתי קליפות בפקעת אחת. אפשר לחזור כמו תוכי על הקביעה ש"הדת כמכשיר להשגת אושר היא תפיסה מודרנית-אינסטרומנטלית" עד מחר, אבל זה עדיין לא יהפוך אותה לנכונה. כבר בדתות פוליתאיסטיות קדומות אפשר לראות שימוש בדת למטרת אושר. שם אפשר לראות "משא ומתן" על אושר שמתנהל בלי בושה בין בני האדם לבין האלים. אני אקריב לך כבשים ואביא לך מנחות למקדש, ואתה תברך אותי במזל טוב, בעושר ובאושר. גם בתנ"ך, אלוהים שלנו לא סומך על המוסר של אף אחד ומבטיח במילים פשוטות: תשמעו בקולי ותקיימו את מצוות הדת, יהיה יופי טופי, לא תשמעו בקולי, יהיה רע ומר. (ולפני שתגיד לי שאי אפשר להשוות בין הקרבת קרבנות לבין מדיטציה או תפילה מבחינת היכולת שלהם להביא אושר, אז אני כבר אומרת שיש באמתחתי ביבליוגרפיה ענפה שעוסקת בהשפעות הרגשיות של ציד והקרבת קרבנות על משתתפים בפולחנים דתיים, וכן במשמעות היומיומית של הפרקטיקות האלו לחיי המאמינים.) בנוסף לכך, וחשוב מכך, האושר, הוא לב העניין והמטרה הסופית בכל פולחני המסתורין ותורות המסתורין של דתות העולם, מהטקסים לדמטר באלבסיס, דרך היודמוניה של אריסטו שחלחלה לנצרות, felcity ו"אושר מבורך" של תומס אקווינס והוגים קתולים אחרים, "הנישואים הקדושים" של הרנסנס, "נירוונה" בבודהיזם, ועד הקבלה ביהדות. וגם בילקוט שמעוני כתוב "טעמו וראו כי טוב ה"', כלומר, קיום המצוות יעשה לכם טוב ויהפוך אתכם למאושרים. לכל אחת מן התורות הללו יש כמובן תשובות שונות לשאלה מה זה אלוהים, ואיזה מין יחסים אתה צריך לנהל איתו. אבל המשותף להן הוא התפיסה, שאתה מאושר כשהיחסים שלך עם אלוהים טובים, וכשאתה עושה את מה שאלוהים רוצה ממך. האושר שלך והרצון של אלוהים *משלימים זה את זה*. במקרים רבים בניו-אייג', אין אלוהים, ולכן אין גם יחסים עם אלוהים, ואין ערכים שמכתיבים את היחסים עם אלוהים. יש חיבור ל"משהו גדול", אבל למשהו הגדול הזה לא קוראים חס וחלילה אלוהים. כנראה כי זה מביך את הרוחניים באותה מידה שזה מביך את האתאיסטים. [אגב, פסיכולוגיה של הדת ונוירולוגיה של הדת הם ענפים אקדמיים מסועפים ומפותחים. אני לא יודעת על סמך מה אתה קובע שמונחים פסיכולוגיים לא תקפים בשיח הדתי, ולמה אתה חושב שזו רדוקציה. אם זו רדוקציה, אז כל ענף מדעי מתמחה שמתמקד באספקט מסוים של תחום גדול יותר הוא רדוקציה, ואז בוא נסגור את האוניברסיטאות המודרניות ונחזור ללמד פילוסופיה, רפואה ומתמטיקה באותה מחלקה כמו שעשו ביוון העתיקה.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסיון להבין מערכת מושגים תיאולוגית דרך פסיכולוגיה, נוירולוגיה או אנתרופולוגיה דומה לניסיון להבין ספרות דרך בחינה של רכיבי הדיו שממנו מודפס הספר או של מערכת השיווק של ההוצאה לאור. התאולוגיה מהווה שפה שצריך להבין מבפנים. אפשר אולי לנסות להסביר את התפתחותה או ייתרונותיה בכלים מדעיים, אבל קודם כל צריך להבין מהי בכלל התופעה שאנחנו מנסים להסביר. אין לי מושג מה קורה בדתות פוליתאיסטיות קדומות, אבל הדתות המערביות אינן קיימות לשם השגת האושר האנושי אלא לשם קיום החובה האנושית. נכון שיש כמה הבטחות, אבל הן רחוקות מרעיון האושר המודרני. "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך" - נדמה לי שזה רש"י שאומר שם: למען יאריכון ימיך כדי שתוכל לקיים יותר מצוות. יהודים שמתו על קידוש השם חשבו על דימוי הבצל בסגנון "אני בסדר - אתה בסדר"? נזירים ונזירות קתוליים שהלכו לעבוד עם מצורעים וחולים קשים (והרבה פעמים למוות מהיר בעצמם) ניסו להשיג חוויות של אושר ולהבין כיצד לא להתעצבן בכביש? אולי איוב? מי יותר מאושר: הקתולים שחושבים שכולנו אשמים בחטא הקדמון או הפרוטסטנטים שחושבים שאין דבר שנוכל לעשות כדי להשפיע על גורלנו? לדעתי, תומר מציג זאת נכון כשהוא כותב שהמדיטציה בהקשר הדתי והתרבותי שלה היא "חיפוש אחר קשר אינטימי עם המציאות המוחלטת". הדת, לדעתי, היא ניסיון התקרבות לאלוהות. לאמת המוחלטת. לטוב המוחלט. בתגובה שלך היא הפכה לדרך להשיג את השלום שמתחיל בתוכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין "להבין מערכת מושגים תיאולוגית דרך פסיכולוגיה" (אף אחד לא עושה את זה, למיטב ידיעתי והיכרותי עם התחום) לבין "לבחון את התופעה הדתית במגוון כלים, שאחד מהם הוא הפסיכולוגי". דת ותיאולוגיה זה לא אותו דבר. תיאולוגיה זה אספקט *אחד* של הדת. אספקט שפותח על ידי הכנסייה הקתולית, ודתות רבות התקיימו בעבר ועדיין מתקיימות בלעדיו. (גם אלוהות זה לא אותו דבר כמו "האמת המוחלטת", אבל לוויכוח הזה אני באמת לא נכנסת.) זה *לא נכון* שהדתות המערביות אינן קיימות לשם השגת אושר. זה כן נכון שהן לא קיימות *רק* לשם השגת אושר. אמרתי בעבר, ואני חוזרת ואומרת, שלדעתי לא ניתן להסביר אף פרקטיקה דתית במונחים של משתנה אחד. אני מכניסה את האושר למשוואה. אני לא טוענת שהוא המשתנה היחיד, אבל כן טוענת שהוא מרכיב בסיסי והכרחי. אם אנחנו באמת רוצים להבין מהי התופעה הדתית, אנחנו לא יכולים להתבונן רק באלמנט אחד שלה (מוסר) ולהתעלם מאלמנטים אחרים (רגש). מה לעשות, שהתופעה הדתית היא תופעה מורכבת, המוסר קשור ברגש, והרגש קשור בפעולה, והפעולה קשורה למוסר... אני לא חלוקה עם תומר לגבי המדיטציה. חיפוש אחר קשר אינטימי עם המציאות הוא החוויה/הרגש. השלום שמתחיל בתוכי הוא הערך (או, אחד הערכים האפשריים) שנקשר לחוויה הזאת. (אגב, התנדבתי מספר חודשים בבית תמחוי, ויש לי שתי חברות קרובות שהן נזירות קתוליות שעבדו במיסיון באפריקה עם חולי איידס. התשובה לשאלה שלך היא כן. הפעילות הזה תרמה לאושר שלנו, חיזקה את החוויה שלנו, והפכה אותנו לקצת יותר מסוגלות להתמודד עם אידיוטים שחותכים ברמזור. מחקר השוואתי בין קתולים לפרוטסטנטים באמת לא עשיתי, אבל אם אתה מעוניין, אני יכולה להפנות אותך להוגים של הכנסייה שעוסקים בשאלת האושר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שצריך להוציא את האושר או הרגשות מהמשוואה. בודאי שהדת היא תופעה מורכבת. יותר מזה, לדעתי דת היא מערכת תרבותית שלמה שנותנת משמעות משלה *לכול התופעות*. זה מה שמפריע לי בתיאור שלך: החוויה הדתית מתוארת ככלי להשגת אושר או חוויות בעולם הרגיל שלנו שלא שונה במיוחד מהעולם החילוני, בעוד שאני חושב שכל המשמעות של העולם שאנחנו חיים בתוכו היא שונה מפרספקטיבה דתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לילה טוב תומר,בשעת לילה קראתי את המאמר, ונפשי חפצה בי מלהכיל את תגובת המאמר,אושרו של האדם מתבטא באופן הנעשה על אלף פרצופים, רוחניות מתבטאת לצורך העניין באומנה שתומן בה אושר עילהי ומה שגלוי ונמצא בתוכו, האמונה בנעשה סביבך התוצאות שהאדם רואה, מבחין, מגלה את העירנות היא יצרו של האדם, מושג הערך האמונתו הוא רב מאוד, יש לנו את עולם התורה, מזה כחסר בעולם החילוני,המסורת שהאדם משריש לילדיו בעודו בחיים, אנו למדים זאת כלאחר יד, בתוך תנאי מחיה של התינוק ועוד לבגרותו ובשילותו של האדם ערכים הם גם הבסיס הנבנה באמונה מתוך ידיעה של קיום. רגש, חוויות שהאדם מגלה בתוך חייו. רגשי ליבו המהות אחר הרגש ,טיפת שלווה ורוגע אלו הם מקור חייו של האדם בקיומו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |