 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי הפרק עם האבא של ידין היה עוצר נשימה, והעביר את המסר שלו בבהירות דווקא בגלל שהאבא קיבל את הבמה ושפך את מררתו בלי הפרעה כמעט. ככה קיבלנו תצוגת תכלית מדויקת של האישיות שלו, עם כל הסתירות הפנימיות, ההדחקה וההכחשה, וכמובן האלימות שמסתתרת ממש מתחת לפני-השטח עד שהיא מתפרצת. דווקא היעדר הביקורתיות המופגנת של ראובן אפשר לנו להכיר את הטיפוס של האבא מעבר לסטריאוטיפ. אבל אולי הכותבת היתה רוצה "לראות יותר דם" - הוקעה חד-משמעית של "הרוע" של האבא. אז זהו, שגם הפטריארך המפחיד והשנוא הוא בסך הכל בנאדם, קורבן של נסיבות חייו ושל החולשות שלו. ההומניזם האמיתי, כמו שהוא מתבטא בסדרה, כולל גם את ההכרה הזאת באנושיות של כ-ו-ל-ם: גם של המאצ'ו הישראלי ושל אבא שלו המניאק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם סוף דברייך. היופי בסדרה היה טשטוש הגבולות בין ה''טוב'' ל''רע'', וההוכחה שכולם הם בסה''כ, בני אדם. שגם הרע ביותר ראוי לעיתים לרחמים. לכן היה כ''כ צורם(וזה היה מכוון) כשראובן כעס על זה שדייויד שכב עם נעמה(''כל הסוטים פועלים באותם דרכים'' וכד'), כי בד''כ הוא היה נטול מעורבות ערכית, דבר שתרם רבות הן לסדרה, והן לצופה שקיבל מעין חומר קשה לעיכול ביחס למוסר וערכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהכעס של ראובן על דיוויד היה חריג. יכול להיות שהוא היה טיפה יותר בוטה (מהסיבות שאתה רומז עליהן), אבל נדמה לי שהוא כעס בצורה דומה גם על אבא של נעמה, על אבא של איילה, ועל המדריך של איילה. זה נראה לי טבעי מצד מטפלים: הם נדרשים לאמפתיה וקבלה של המטופלים, גם כשהם "רעים", אבל מותר להם - ואולי רצוי לפעמים - להיות חסרי אמפתיה, או ליתר דיוק להפגין למטופל חוסר אמפתיה, כלפי צד ג' שהרע למטופל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |