|
||||
|
||||
הטענה העקרונית שלי במאמר היא שבדרך כלל השאלות ששואלים לבגרות הן נועדו לבחון את הזכרון של התלמיד, מבלי לבדוק היבטים אחרים, עליהם הצהירו במסגרת המטרות של המקצוע. ניסיתי באמצעות הדוגמה להמחיש את העניין. לא כל שאלות הבגרות מנוסחות על פי: ציין/ הסבר/ תאר...אבל רובן הן כאלה. יש יוצאי דופן ועל כך יש לברך. לגבי השאלות שהבאתי כדוגמה: 1.כדי להשוות אני צריך ליצור מערכת קטגוריות וזה דורש ממני חשיבה מסדר גבוה יותר, מאשר לזכור פרט זה או אחר. 2. זכותו של התלמיד לחשוב ששתי הקבוצות הללו הן פאשיסטיות. לצרכי הלימוד אנו מבקשים להבין את עמדתן מפנים, להיכנס לנעלים של הדמויות. ההיסטוריון המקצועי עושה זאת כחלק מעבודתו. כאן מבקשים מהתלמיד להתאמץ לעשות כן. עליו לתרגם את הידע שלו בנושא לעמדות כביכול "אותנטיות"...כדי להבין טוב יותר את המניעים ואת המעשים של הארגונים הללו. אם התלמיד ייבטא בצורה מושכלת ומנומקת התנגדות ל"משחק האמפתי" הזה, נראה כי יש מקום לשקול בחיוב את תשובתו. 3. בשנים האחרונות הולך ומתפתח ענף ממוסד בהיסטוריוגאפיה הנקרה "היסטוריה נוגדת מציאות". טוב יעשו המורים להיסטוריה אם יקשרו בין התלמידים לבין סוג כזה של חשיבה. כדי לנסות ולענות על השאלה שנשאלה יש להשתמש בידע ובמיומניות חשיבה אחרות, ולא סתם לזכור. במילים אחרות: השאלה מוגנת באתיקה של הדיסציפלינה. 5. לגבי עיצוב הכרוז...אינך הולך להיכשל בגרפיקה או בציור. השאלה הזאת מאפשרת לתלמידים לתרגם מילים יבשות לשפה ויזואלית. שוב יש כאן פיתוח מיומנות חשובה. מתוך נסיוני ראיתי תלמידים מאושרים שלמדו את החומר ויוצרו יצירות נפלאות (כרזות, בולים, סטיקרים, עיתונים וכו'). הדוגמאות שמורות אצלי ואני מציג אותן לסטודנטים שלי בקורס למתודולוגיה של ההוראת היסטוריה. כפי שטענתי, אנשי הערכה ומדידה במשרד החינוך יחד עם אנשי הוראת ההיסטוריה מסוגלים לפתח מחוונים אשר יקבעו כיצד למדוד את התשובות של התלמידים. במקרה של הכרוז, למשל,...כמה פרטי מידע באו לידי ביטוי בכרוז. תודה על סבלנותך. אני מקווה שעיניתי על הספקות שלך. |
|
||||
|
||||
''אני מקווה שעיניתי על הספקות שלך''. עינית אותו בספקות. |
|
||||
|
||||
תמיד טובה מידה של ספקנות ושל סקפטיות כלפי עצמנו. |
|
||||
|
||||
כדברי האינטלקטואל האמתי.:) |
|
||||
|
||||
מה שיקרה במערכת החינוך הקיימת, בנוגע לשאלות ההשוואה, הוא שטבלת ההשוואה עצמה תיכנס למסת החומר שעל התלמידים ללמוד. הפתרון שאתה מציע אינו מטפל בשתי הבעיות המרכזיות, לדעתי, של תוכנית הלימודים המסורתית: 1. חוסר מדעיות 2. עודף מבחנים היסטוריה, כמו כל מקצוע אחר שנלמד היום בבית הספר, אינה נלמדת כדיסיפלינה מדעית, אלא כגוף ידע סגור. עבור התלמיד, מנגנוני השגת הידע בדיספלינה זו (כמו גם בדיסיפלינות אחרות) אינם חורגים מעבר להנחלה סמכותית של ידע - עבורו אין מחלוקות, אין מתודות מחקר, אין תגליות חדשות. שורש כל הרע הוא מערכת הבחינות. מערכת החינוך שלנו לוקה באמוק של מדידות ומבחנים מאחידים. המורה והכיתה לומדים לשם הצלחה במבחן, וכל ניסיון של מי מהם להרחיב את השכלתו מגונה מיד. הדבר בולט במיוחד במקצוע המתמטיקה - שם אין כיום אפילו תוכנית לימודים, אלא תוכנית בחינה בלבד. התלמיד היה מפתח חשיבה ביקורתית (או יכולת חשיבה בכלל) והכרות אינטימית יותר הן עם החומר שאמור להילמד והן עם המתודות שבהן הוא מתגלה, אילוא רק היה נדרש לבצע עבודות מחקריות באמת במהלך לימודיו, ועל פי מאמציו וחדשנותו היה נשפט. אין הכוונה, כמובן, לעבודות הנדרשות כיום - של העתקת חומר מהאינציקלופדיה, אלא לנבירה במקורות ראשוניים, השוואה ועימות של פרשנויות ונרטיבים אלטרנטיביים, השגת חומר חדש וכן הלאה. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שכל תלמיד מסוגל ל''מאמצים וחדשנות'' - לא בתחום אחד, ובטח שלא בכל מגוון התחומים הנלמדים בבי''ס. אם כבר, אם יש משהו שהפריע לי באוניברסיטה הרי שהוא היה שמרצים מסויימים ציפו מאיתנו להביע עמדות כבר מהשיעור הראשון בסמסטר הראשון - על חומר שלא ממש הכרנו דיו. ביה''ס צריך להנחיל כמה מיומנויות (למידה, עיבוד חומר, ניסוח טקסט, חשיבה מופשטת, ביקורתית, מתמטית ומדעית) ובסיס ידע (במגוון התחומים הנלמדים כיום). אני לא מצפה מהם ללמוד להיות חוקרים קטנים - את זה כבר אפשר ללמוד במסגרת הלימודים האוניברסיטאיים, שם זה יהיה רלוונטי. מה שחשוב הוא שהבסיס, היסודות הדרושים ללמידה באוניברסיטה או בעצמך, ינתן ע''י בית הספר. |
|
||||
|
||||
עיבוד חומר, ניסוח טקסט, חשיבה מופשטת, ביקורתית, מתמטית ומדעית אינם נלמדים אלא באמצעות התנסות בפעולות הדורשות הפעלת כשרים אלו. כתיבה במחברת לקול הקראת המורה, וחזרה על דברים במבחן אינן פעולות בהן התלמיד מפעיל כשרים אלו. לדעתי, כשרים אלה הם היסודות ללמידה באוניברסיטה או בעצמך (כמו גם היסודות לאזרחות טובה) ולא מאגר נתונים כזה או אחר שמצפים מבית הספר לספק. גם לי הפריעו מרצים, שכבר בשיעור הראשון לסמסטר הראשון ציפו מהסטודנטים להביע עמדה. אבל כן אהבתי את אותם מרצים, שכבר אחרי השיעור הראשון ביקשו מאיתנו להתמודד עם טקסט ''חשוף'', שאינו מכוסה על ידי עיבוד של אנשים אחרים. שכן מרבית המחקר המדעי אינו מסתכם בהבעת דעה ככזו, אלא בחשיפת מקורות ופרשנות שלהם - ואלו הקודמים וההכרחיים להבעת הדעה - ולא ''ידיעת עובדות'' פשוטה (שכן זו אינה קיימת בנפרד מתהליך גילוי הידע ורכישתו). כאשר התלמיד חוקר בעצמו ומתאמץ בדרך לגילוי הידע (מאמץ שאינו מסתכם בפעולת העתקה) הוא הופך את הידע לשלו, הוא מפנים אותו. אני מאמין שמרבית התלמידים אינם מסוגלים לעבודה כזו - פשוט בעיקר משום שמעולם לא התנסו בה בתוך בית הספר. עם זאת, רובם התנסו בה באופן לא מובקר ולא מודע מחוץ לבית הספר, בנושאים שאינם קשורים ישירות לחומר הלימוד. כאשר בבית הספר ובשלבים הראשונים של האוניברסיטה החומר מוצג להם כתורה סגורה שיש לקבל מכוח סמכות, הדבר בצדק מתקבל בחוסר אמון והתנגדות. |
|
||||
|
||||
''ובסיס ידע''. מיומנויות אינן נלמדות ע''י הכתבה, זה נכון, אבל הן גם אינן נלמדות מתוך ואקום. |
|
||||
|
||||
נכון מאוד - ובדיוק לשם כך יש צורך במורה מכוון, שינחה את התלמיד בעבודה העצמאית שלו ויסיע לו (אבל לא על מנת שיעשה את העבודה בשבילו רק על מנת להגיש לו אותה לאחר מכן לעוסה). |
|
||||
|
||||
לספוג את גוף הידע. אלו לא שתי אופציות מתחרות אלא משלימות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |