 |
אני מאוד מבינה ללבך; קשה לי להאמין שאנשים ייחסו את הסטריאוטיפים לכל האוכלוסיה, אבל סיכון כזה תמיד קיים, כמובן. השאלה היא איך אנחנו מתייחסים למדיום הטלוויזיוני - כלומר, האם החבר'ה מ-queer eye הם הבעיה או הפתרון (או, לפחות, מה הם יותר). לדעתי הם יותר הפתרון מהבעיה. הרי מכח המנגנונים החברתיים שפועלים עלינו וממשטרים אותנו, אם אתה הומו שלא חי את חייו בסטריאוטיפ הצבעוני והקאמפי 1, אתה לא צריך להתנצל כלל. להיפך, הומו "אפור", עבור החברה הסטרייטית, הוא הרבה יותר "קל לעיכול" מאשר הומו שהוא in your face בהופעה החיצונית ובגינונים. זוכר את הכתיבה הקלאסית על השאלה "מה היה קורה לו היו צובעים את כולנו, כל ההומואים והלסביות והבי, בצבע לוונדר"? זה בדיוק העניין. לדעתי, יש המון עוצמה דווקא בהפגשה של הגבר הסטרייט עם המקומות שבהם הוא מתנגד או מדחיק שאלות סבוכות של זהות.
אני נזכרת פתאום בטייס מהסדרה "בטיפול", שאותו שיחק ברגישות רבה ליאור אשכנזי. בפרק השני, אני חושבת, הוא מספר לפסיכולוג שלו על חבר טוב, ומייד, בתור התכונה הראשונה שהוא מזכיר, הוא מציין שהחבר הוא "הומו". ההומופוביה הגלויה שלו מפנה מקום לשאלות על הזהות המינית של עצמו דווקא במפגש עם בן הזוג הקאמפי יותר של החבר הזה. יש משהו ב"הומו שהוא בדיוק כמוני", שחוסך מן הגבר הסטרייט את ההתמודדות עם שאלות של זהות מינית, ויש משהו בהפגשה שלו עם הסטריאוטיפ שמגרה את השאלה מה בעצם רע בסטריאוטיפ.
הגבר הסטרייט כבר יודע שלא צריך לפחד מההומו שנראה כמוהו, מתלבש כמוהו ומשתמש בשפת גוף שדומה לשלו. בסדרה הזו, הוא הולך עוד צעד, ולומד שגם מאוחצ'ות לא צריך לפחד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש