בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 28/09/06 8:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני נוטה להסכים, אבל אני רק _נוטה_ להסכים. אין לי שום דבר לתמוך בנטייה הזו פרט לסימפטיה אינטואיטיבית לרעיון. איך זה יתבטא בפועל? מה הן ראיות ל"רצייה"1, וכיצד הן ברורות או טבעיות יותר מראיות להסכמה? בסופו של דבר, שופט מוצא את עצמו מול אישה שאומרת שנאנסה, וגבר שאומר שהכל היה הדדי וברצון ובהסכמה, ושהיא העלילה עליו עלילה אחר-כך מאיזשהן סיבות. איך קובעים? אני רוצה להאמין שזה יותר קל כשמדברים על "מין רצוי" מאשר על "הסכמה", אבל לא ראיתי בינתיים, לא אצל קמיר ולא במקום אחר, שום דבר שתומך ברצון לאמונה הזה. למשל: היתה את הדוגמה של קמיר על התייר שהזמין ירושלמית לאוהל שבו הוא גר בגן-סאקר בירושלים. עדיין יש כאן גרסה מול גרסה, עדיין צריך להכריע. אאז"נ הטיעון העיקרי של התביעה היה שהאישה אמרה מספר פעמים שהיא רוצה ללכת, והטיעון העיקרי של ההגנה שהיחסים שהקשר ביניהם היה ידידותי לפני, במהלך ואחרי האירוע, ושלא היתה הפעלת כוח בשום שלב. מעניין אותי לראות למה דווקא "מין לא-רצוי" ברור יותר להוכחה במקרה הזה מאשר "אי-הסכמה". מה שכן, החלוקה של החוק בין סעיפי ההרשעה והסייגים השונים באמת מתאימים יותר לתפיסה שלנו. למשל, בפרשה בחה"א, הייתי אומר שהחשודים הם חפים מפשע לפי הסייג של סעיף א', שמדבר על זה שאשה יכולה להסכים מפורשות לשימוש שנעשה בגופה, אותו סעיף שהוסף כדי לא להפליל לקוחות של זונות. ברור שפסיקה כזו של בית-משפט או תובע פותחת את הדלת להעמדה צבאית לדין בגין התנהגות שאינה הולמת בלי יותר מדי התלבטויות. ______ 1 מקבל את התיקון שלך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. קמיר מסתמכת חזק על קיומה של אינאואיציה טובה לשיפוט מקרים: כדבריה, כשאנחנו רואים בסרט זוג שמגיע למגע מיני, ברור לנו בלי שנצטרך לשם כך כתוביות האם זה רצוי להם או לא. זה נראה לי נכון שיש אינטואיציה כזו, ושיש לה תוקף, אבל באמת כשזה יגיע לבית משפט לא תהיה לתביעה ולהגנה ברירה אלא לתרגם זאת למונחים קונקרטיים יותר, ולא ברור איך זה יעבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר גרוע מזה: אין שום סרט, הכל מבוסס על גרסאות של הנאשם והמתלוננת. לכן, האינטואיציה של השופטים, לא רק שהיא לא רלבנטית, היא לא קיימת, ולהסתמך על האינטואיציות של המתלוננת והנאשם הרי אי-אפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין "סרט", אבל יש תסריט ברמה זו או אחרת של פירוט - זה שנוצר מהתיאור של המקרה שלדעת השופט הוא התיאור הנכון. אז אולי בעצם זה כן יכול לעבוד? אם בהינתן סרט האינטואיציות של כל אדם סביר הן זהות, אז המשפט יתמקד בבנייה עובדתית של מה באמת קרה בסיטואציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. באמת מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בראש שלך לזרוק מקרים ידועים ולראות אם האינטואיציות של מישהו לא מתיישרות לפי הקונסנזוס? זה יהיה מגניב, כמו המשחק הגיקי ההוא שאנחנו משחקים במפגשי האייל, עם רשימת ספרי החובה וההצבעות במעגל. מעניין מי יהיה הלב"פ שלנו. אני ראשון: רמון! _______ עדי סתיו, אחרי חצות ועם יותר מדי קפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שאני האיש למשימה. בכל אופן, זה באמת משחק מגניב, אבל לא מספיק לציין מקרה ידוע, כאשר העובדות עליו עדיין לא מוסכמות. זה לא בהכרח מאוד משנה לענייננו, אבל אתה צריך לתאר יותר בפירוט את ''הסרט'' המשוער, כדי לאפס את השעונים של כולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לארגן את הסרט, נראה לי, אבל בתסריט - זה נשמע כך: החיילת פלירטטה בלהט עם רמון, בהרגשה מוגנת לחלוטין, כיוון שמדובר באדם קשיש מאוד מבחינתה, ועוד' שר מכובד בישראל. אבל רמון לא ידע שהוא כזה... ונכנס לפלירט בחדווה יתרה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |