|
||||
|
||||
רוב שנות האנושות לא היה ממש טעם לתוכנית חיסכון לפנסיה. כשמרבית הסיכויים הם שלא תעבור את גיל 45, מה הטעם בלחסוך לגילאים מאוחרים יותר, וכשמרבית המשאבים שלך מופנים לסיפוק הצרכים המיידיים שלך ושל צאצאיך (מזון, משקה, מגורים וכאלה), כמה משאבים אתה כבר יכול להקצות לפנסיה. אבל, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת המצב כבר היה שונה, תוחלת החיים כבר היתה סבירה יותר, אדם שהגיע לגיל 20 כבר יכל לצפות להגיע לגיל 661. גם יכולת הייצור השפרה, בעזרת הטכנולוגיה וההתמקצעות. רעיון של ביטוח פנסיוני פרטי היה קיים עוד במאה ה-18. |
|
||||
|
||||
האמנם *מרבית* הסיכויים הם שלא תעבור את גיל 45? ואם כן - אדרבא, ביטוח עושים לרוב למקרים שהסבתרותם נמוכה מחצי. אבל לא משנה, הרעיון העיקרי בתגובתי הקודמת היה שהחלטות הפנסיה שלנו מושפעות גם מתרבות ולא רק משיקולים כלכליים, ואני חושש שהתרבות השתנתה בהבטים שרלוונטיים לעניננו בינינו לבין התקופות ששלחת אותי ללמוד מהן. |
|
||||
|
||||
הרי כל חברה שתקבל החלטה שונה באשר לקיום קצבאות זקנה, תקבל את ההחלטה בגלל שהתרבות בה אחרת, לא? |
|
||||
|
||||
לפחות אחד מאיתנו איבד את הקשר הפתיל. ננסה שוב. השאלה הייתה האם קצבאות הזקנה פועלות (במידה משמעותית) כתמריץ שלילי לחסכון בפנסיה. אני הצעתי ניסוי מחשבה שבו במשך כמה דורות אין בארץ קצבאות זקנה ואין כל צורה אחרת של פנסיה "ממוסדת", רק ככל שאדם דואג לעצמו (הנחה מובלעת: הטבע של רוב הציבור, סולם הערכים שלו וכו' לא משתנים; לצורך העניין המצב החוקי שאני מתאר נוצר לא בגלל שינוי ערכי בציבור אלא בגלל שכמה תש"חיסטים תפסו עמדות כוח במשרד האוצר ובבג"צ). אתה הצעת ללמוד מזמנים ומקומות שבהם לא היו קצבאות זקנה. היתרון של ההצעה שלך, שהיא אמפירית ואובייקטיבית. החסרון הוא שאני בספק אם אפשר להסיק משם ואז לכאן ועכשיו. ההצעה שלי אבסטרקטית וסובייקטיבית, אבל עונה כמעט ישירות לשאלה. האם אתה חולק? |
|
||||
|
||||
אתם לא לוקחים בחשבון את הגובה של קצבת הזקנה, שהוא פקטור משמעותי, ואת העדכון של הגובה הזה לאורך זמן. |
|
||||
|
||||
נעשה את זה יותר כללי: לכל אדם יש תפיסות מסויימות בקשר לטבע האדם. לכן, בויכוחים כאלה, כשאנחנו לוקחים עולם אבסטרקטי, כל אחד מאיתנו מכיל את ההנחות שלו על העולם האבסטרקטי, ולכן יגיע לתוצאות אחרות לגמרי. הויכוחים על העולם של כליל הם רק דוגמא אחת , אבל כבר היו באייל, ומחוצה לו, אין סוף ויכוחים שכאלה, שתמיד נגמרים בסוף ב"זה כן יעבוד" מול "זה לא יעבוד". לכן, עולם אבסטרקטי יכול לשכנע רק את מי שמסכימים על אותן הנחות יסוד. מצד שני, אף פעם לא נמצא בהיסטוריה דוגמאות שאי אפשר למצוא להן בעיה. הרי אנחנו לא יכולים לבודד משתנים בהיסטוריה, אין לנו מידע מוחלט ומספר התצפיות שלנו הוא די מועט. לכן, כמו שציינת, גם בעזרת דוגמאות היסטוריות אי אפשר לשכנע. ובכל זאת, איך מתקדמים? מנסיוני, אני חושב שדוגמאות היסטוריות בכל זאת קצת יותר משכנעות אותי מעולם אבסטרקטי. אולי זה בגלל שאני לא כל כך מאמין באידאות של טבע האדם. שים לב שלכל דוגמא היסטורית (אם זה לנין, ואם זה הובר) תמיד תהיה לאידיאולוג תשובה נחרצת, והתשובות תמיד תהינה אותו הדבר, או שהאידיאולוגיה לא היתה מספיק טהורה, או שהתרבות היתה שונה, או שבני האדם עוד לא היו מוכנים, או שלא חיכינו מספיק, או שהרעים (בורגנים/ קומניסטים) הכשילו אותנו וכו'. אני חושב שמי שלא לומד מההיסטוריה, אם בעזרת תירוצים, או בעזרת התעלמות אידאית, בוחר להתעלם מהמציאות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |