בתשובה להמסביר לצרכן, 15/09/06 12:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
** אזהרה: לידיעתך, נכון לרגע זה, אתה משומש על ידי ליצירת בהירות גבוהה יותר במחשבותי. אני גם מאד נהנית ומשתמשת בך (בדבריך) להנאתי זו** יכול להיות שאתה הדבר החשוב ביותר בעולם. אני לא מוכנה להסכים לזה אפריורית. תצטרך לשכנע אותי בכך (ואני מוכנה לאתגר :-) הטיעון שלדעתך, אתה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, לא מספיק משכנע, בעיקר בגלל שהוא רקורסיבי. אשר לגבי - מעולם לא טענתי שאני הדבר החשוב ביותר בעולם עבורי (ועל מנת להדוף את טיעוני השפחה והפרה שיגיעו - גם לא טענתי שאני הוא הדבר הפחות חשוב בחיי, ולא - אין זה מענייני להיות העבד שלך רק מתוך העובדה שאתה טוען שאתה החשוב ביותר בעולם). אולי, מי יותר חשוב לא חייבת להיות השאלה הראשונית העומדת ביננו, כאשר אני ואתה עומדים להחליט על ________ כחברה? אולי אין קשר ישיר בין חשיבות וניצול? אגב, מהי המשמעות הפרקטית של הזהות בחשיבות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, בדיוק עלה על דעתי שאני משתמש בשאלותיך לחדד ולנסח את דעתי בנושא. עכשיו שאת אומרת שגם את משתמשת בדברי, נראה לי שאנחנו לא משתמשים אחד בשני אלא *מחליפים* אחד עם השני. זה נראה לי מצב אידיאלי בחברה של אנשים. המצב דומה (בעיני) לזה שאני "משתמש" בכסף של הבוס שלי כדי לכלכל את משפחתי והוא "משתמש" בעבודתי כדי ...(אין לי מושג למה). זה *לא* דומה לאיכר שמשתמש בחלב של הפרה שלו. לא יהיה נכון להגיד שהאיכר והפרה מחליפים את תוצרתם זה עם זו. אני לא צריך שתשתכנעי שאני החשוב בעולם. די לי אם תסכימי להתנהג כאילו אין אדם חשוב ממני - במובן שמאפשר להקריב את קיומי ורצוני למען קיומו ורצונו. את הקשר הישיר בין חשיבות וניצול אני הגדרתי והסברתי. אולי את לא מסכימה להגדרה הזאת. אם כך, כדאי שתסבירי. והאם זאת השאלה הראשונה בהקמת חברה? בשבילי היא הראשונה. אם יש לך אחרת שאני יכול לקבל, נקים יחד חברה. עד אז - אנחנו במלחמה. והאהבה תנצח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין חוקים באהבה ובמלחמה - חשבת פעם מה המשמעות של האמירה הזו? אולי זה באמת הזמן להוריד את הכפפות (כמו שעושים לעיתים באהבה ובמלחמה:) ולגשת למקרי הקצה: אני ואתה, יצאנו לחגוג את ייסוד חברתנו החדשה, המבוססת על השוויון בחשיבות בטיסה בכדור פורח בשמי הארץ. קרה המקרה, (תקלות טכניות קורות) ובגובה 20 אלף רגל הכדור הפורח החל לנסוק כלפי מטה. מה שברור (לפי הוראות הטיסה שניתנו לנו) - צריך להתחיל להוריד משקל. אחרי שכבר זרקנו את כל הציוד והמשקולות, נשארנו רק אנחנו שנינו (והחברה שהקמנו), והכדור עדיין בנפילה. מה לעשות? אין ברירה - צריך לזרוק עוד משהו. זה או אני, או אתה. איך מחליטים? אפשר כמובן לקפוץ שנינו (אופציית ה-martyr), או להשאר שנינו עד הסוף המר - למרות המשיכה הרומנטית והיופי שקיים בסוף מסוג זה, לטעמי הוא בעיקר טפשי. מה גם, שעם מות שני המייסדים של החברה, מתה החברה ביחד איתנו... או.קי, אז נילחם, והחזק ביננו ישאר - קודם כל, ברגע שהחלטנו באופן הזה - מתה החברה שלנו ממש בחיתוליה (הרי אמרנו - או שוויון בחשיבות, ואז יש חברה, או מלחמה והחזק שורד). חוץ מזה, יש סבירות מסויימת, שתוך כדי מלחמה נקרע עוד כמה וכמה חוטים המחברים אותנו אל הכדור המחזיק אותנו באוויר בכוחותיו האחרונים, ושוב נגיע שנינו אל הקרקע במהירות הגבוהה ביותר (ולאו דוקא במצב שלם) אפשרות נוספת, הינה כמובן לזרוק קוביה - אבל זו בהחלט אינה האפשרות המועדפת עלי. הייתי מעדיפה שלא לשים את חיי, ואת הקיום של החברה שבניתי בעמל רב כל כך בידי המזל, אלא לקבוע את גורלי וגורל הדברים החשובים לי בעצמי. התחושה שלי (ותקן אותי אם אני טועה) היא שתעדיף דווקא את האפשרות הזו. הרי היא משמרת את כללי החברה אותם קבענו - אתה ואני שווים בפני המזל. (אם אתה חושב על אפשרויות נוספות, אתה מוזמן בהחלט להציע) השאלה שאותה שאלתי לא מחייבת תשובה. לפני שאתה עונה, אני מציעה שנסלק לרגע את המימד האישי (אני גם ממש לא מעוניינת לזרוק אותך בשלב זה מן הכדור הפורח - הרי רק עכשיו היכרנו...) אז בוא נשחק את המשחק ההיפוטתי הזה קצת אחרת: נניח אני ואחמד-איניג'אד על הכדור הפורח. מה עכשיו? או אולי אתה והאפיפיור? או אני ואיינשטיין לפני שפיתח את תורת היחסות הכללית. או איינשטיין לאחר שכבר פיתח את תורת היחסות הכללית. או אתה ובן גוריון בדיוק לפני ההכרזה על מדינת היהודים. או אתה ובודהה (ותזכור ש-there could be only one :-) או - אתה והבן שלך (הוא צעיר, כל החיים עוד לפניו. אתה, כבר בוגר בשנים, כמה כבר נשאר?) זה לא בדיוק עניין של חשיבות, אולי עניין של משקל. אם אני לא אנחת מהסיבוב בכדור הפורח, אני בטוחה שיהיו לא מעט אנשים שיזילו דמעה, אבל אם איפה תהיה האנושות, אם אני אנחת במקום איינשטיין? איפה יהיה העם היהודי אם תנחת אתה במקום בן גוריון? (יכול להיות שבמקום יותר טוב, אני לא מניחה מראש שאתה פחות מבן גוריון) באופן אישי, הייתי מעדיפה שהחברה אותה נבנה, יהיו לה הכלים להחליט החלטות כגון אלה (זה לא אומר בהכרח שיהיה צורך, אבל במידה ו... אז יהיה אפשר). הכלים הללו חשובים בעיני, גם בגלל שאם מעוניינים לבנות משהו עמיד, רצוי שתהיה לו תשובה טובה מספיק למקרי הקצה הצפויים, וכלים טובים להגיע לתשובה למקרי הקצה שאינם צפויים. ארוך קצת, לא? אני לפחות מקווה שמעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם הערה: אם למישהו נדמה היה שהוא שומע נימה אישית בדברי, הוא התבלבל לגמרי. המשמעות שאני מייחס למשפט ההוא היא שאם יש בינינו אהבה אז לא צריך חוקים, ואם אין אהבה ואין חוקים מוסכמים, אז יש מלחמה. אפשר לשאול למה אין אהבה בין כל האנשים. רבים שואלים למה אין אחווה (זה דומה). אין לי תשובה לשאלה הזאת, אני רק יודע שאין. לפעמים זה מצער אותי, כמו גם מזג האוויר ביום גשום. אבל לפחות יש לי מטריה. אני חושב שזה רעיון טוב לבחון את החוקים של החברה שלנו לאורם של מקרים פרטיים. למשל פעם החליטו "לא תרצח", אז מישהו שאל "ואם יקום פלמוני לרצוח את אלמוני", אז תיקנו את החוק ואמרו "לא תרצח, אבל הבא להרגך השקם להורגו". בכל זאת הרעין הוא שהחוקים כללים - אנחנו לא בוחנים כל מקרה לגופו אלא מנסים לנסח חוק שעובד בכל המיקרים שאנחנו יכולים לחשוב עליהם. יחד עם זאת, לאור נסיון העבר, אנחנו יודעים שלא נוכל לחשוב על כל המיקרים שהמציאות והעתיד יזמנו לנו, לכן בחברה (קצת יותר מפותחת מזו שאת ואני הקמנו) קובעים חוק כללי שאומר שבמקרה וניתקל במחלוקת בסיטואציה שלא חשבנו עליה ושהחוק הקיים לא עונה עליה, נפקיד את ההחלטה בידי אנשים חכמים, שינסו להתאים ככל האפשר את הסיטואציה לחוק ויכריעו בדילמה. זה לא אומר שההחלטה שלהם בהכרח נכונה ביותר, אבל זה שומר על העיקרון הבסיסי של שוויון בחשיבות וגם על הנסיון להיצמד ככל האפשר לכללים/חוקים שכבר הוסכם עליהם. קשה לי לומר לך איך אתנהג בתוך כדור שהפסיק לפרוח והוא צולל מגובה רב. לא בטוח שאהיה רציונאלי ואתנהג לפי הכללים. ואם אחד לא מתנהג רציונאלית (אני יודע שזה כבר משעמם...) אנחנו במלחמה. אבל, כשאני יושב בחדר ממוזג, התשובה שהצעת - להטיל קוביה - נראית לי מתאימה. שימי לב שלמרות שאת לא אוהבת אותה לא הצעת חלופה עדיפה. כלומר, בפועל, את בוחרת בברירת המחדל (החזק מנצח) ואני לא בטוח שזה עדיף בעיניך. אני חושב שהבחירה בין "הרע במיעוטו" ובין "ברירת המחדל", כשהם נבדלים, היא מעשה רציונאלי. - לגבי אחמד-איניג'אד, הוא לא מקבל את הכללים שלי בכלל. לכן אני יורה בו בהזדמנות הראשונה, עוד לפני שהכדור ממריא, ולפני שהוא יורה בי. - לגבי בודהה - אני לא יודע אם there is only one - אולי יותר טוב להניח שאין כזה וזהו זה. - לגבי הבן שלי, כאן מדובר באהבה, וכמו שאמרת - אין חוקים. - לגבי כל השאר, עם כל הכבוד, הם רק בני אדם. וגם אני כזה. ולכן אי אפשר להקריב אותי בשבילם. אלא אם את מציעה לנסח מחדש את חוק השוויון שלי, ולומר שכולם שווים (בחשיבות) אבל משכילים או חכמים או פוליטיקאים או מורים לחשבון וכו', שווים יותר. תנסחי את החוק ונוכל לעין בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל - מצטערת על האיחור בתשובה (עדיין מקווה שלא מאוחר מידי) בעיקר - אני לא מבינה את תשובתך. האם כאשר אתה מסתכל בשיא הכנות, בעוד אתה יושב במזגן ומדמיין לך את הסיטואציה שתיארנו, שהבן שלך חשוב יותר מאיינשטיין? שאם היית מגיע לסיטואציה שבה היית צריך לבחור בין השניים, היית מעדיף להטיל קוביה? אחד מהדברים שמעציבים אותי ביותר, הוא לראות כיצד אנחנו כאנשים נהנים הנאה צרופה מהישגיהם של אחרים (איינשטיין, בודהא, אפלטון, צ'רצ'יל, פיקאסו ועוד אחרים רבים מגדולי האנושות) אבל אפילו באופן היפוטתי, אנחנו מסרבים להכיר בגדולתם של אותם אנשים על פנינו, ומתעקשים להגיד ש"עם כל הכבוד - הם רק בני אדם". לעיתים קרובות, בני האדם האלו, הינם אנשים שידעו ברגעים הנכונים לשים את טובת האנושות לפני טובתם. אחרים מגדולי האנושות (לדוגמא הבודהא, ישו) הביאו לאנושות את מה שהם, ושינו בכך את פני האנושות. חלק מאלו שאני אקרא להם 'גדולי האנושות' (ואולי אפילו רובם) נפנפו בחשיבותם עצמית קבל עם ועדה - אבל לפחות היתה זו חשיבות עצמית עם תעודות! לעומת זאת, למרות שייתכן בהחלט שילדינו אינם הדבר המופלא ביותר עלי אדמות, ולעיתים לא עשו דבר וחצי דבר הנוגע בגדולה, אותם אנחנו (כל אחד וילדיו הוא) מעלים על נס, ומוכנים להצהיר את חשיבותם בעיננו, שהינה חשובה יותר מחשיבותינו בעיננו, רק משום ש'הוא הילד שלי'. ההצעה שלי, היא קודם כל להסכים על קיום של היררכיה. אין שיוויון בחשיבות. עכשיו, אפשר (אם תרצה) להתחיל לדון מהם הקריטריונים דרכם ניתן יהיה לקבוע את ההיררכיה. כהצעה ראשונית לקריטריונים הקובעים את ההירכיה: "החכמים" אליהם אפנה כאשר אתקל בסיטואציה שלא תואמת את החוקים - חשובים יותר ממני, הפונה אליהם. מבחינתי - גם אם איינשטיין יסכים כי אני שווה לו בחשיבותי, אני לא אסכים לראות את עצמי כשווה לו, מבחינת המשקל שיש לו בקיום האנושי של היום. אם נצליח להסכים על קריטריונים כאלה, נוכל להתחיל לחשוב בכלל על הקמה של חברה שתקדם את האנושות לכיוון הקריטריונים הללו. ואם לא נסכים - אזי תמשיך אתה לקדם את הקריטריונים שאתה מציב, ואני אמשיך לקדם את הקריטריונים שמציבה אני. האם זו מלחמה? לאו דוקא. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהכנסת "הבן שלי" או קרוב אחר לתמונה רק מבלבלת את העניין. אני אמרתי חד משמעית ש*בעיני* אני הכי חשוב בעולם. *בעיני* גם הבן שלי וקרובים אחרים שלי הם חשובים יותר מכל האחרים. בעניינים האלו אני לא אובייקטיבי. ולכן שופטים פוסלים את עצמם מלדון במקרים שיש בהם נגיעה לעצמם או לקרוביהם. ולכן אני חושב שיהיה לך יותר קל להבין את טענתי אם תוציאי מהדיון *איתי* אנשים שקלפיהם אני חש אהבה. אבל, כשאני יושב בחדר ממוזג, ואת מציגה לי סיטואציה של "כדור צונח" שבו יושבים בנו של פלוני יחד עם ידוען שתרם רבות לאנושות, זו שאלה שאיננה מושפעת מרגשותי ואני יכול לחשוב עליה "ללא מורא, ללא משוא פנים". במצב כזה אני עדיין אומר שבהתאם לעקרון השוויון בחשיבות, הם, שניהם, רק בני אדם, ולכן עלינו להטיל מטבע ולא להעדיף דווקא את הידוען על בנו-של-פלוני. אחד הנימוקים שאני יכול להציע להגנת עמדתי, הוא שהעובדה שהידוען תרם לאנושות בעבר יותר מבן-פלוני, איננה ערובה לכך שממחר היוצרות לא יתהפכו. כדי לדעת את הפוטנציאל הגלום בכל אחד מהשניים שיושבים שם, עלינו "לבחון כליות ולב". ואת זה בני אדם, אפילו "החכמים" שבהם, לא יכולים לעשות. יתר על כן, גם אם הייתי יודע, בוודאות, שאחד מהם יתרום בעתיד יותר לאנושות, לא הייתי יכול להקריב את השני למענו. כי נניח שאנחנו יודעים ש-A יתרום לאנושות יותר מ-B. כלומר אלפי אנשים רגילים יהנו (ישפרו את חייהם, או אפילו יחיו) אם נחליט להמית את B. יצא שאם נקריב את B, נקריב אותו לא עבור A אלא עבור אלפי אנשים רגילים אחרים. ואת זה, לדעתי, אנחנו לא מוסמכים לעשות אם אנחנו מאמינים שכל בן אנוש הוא תכלית בפני עצמו ולא אמצעי לקיומם של תכליות אחרות. לכן, אני לא יכול להסכים, על פניה, להצעתך שנקיים היררכיה. יכול להיות שאם תפרטי את הצעתך בצורת חוק כללי (כמו, היררכיה לפי ה- I.Q, או לפי ציוני הבגרות, או לפי חשבון הבנק וכו') אני אוכל לבחון אותה ולהישתכנע. אבל דומני שהיררכיה לפי "תרומה לאנושות" איננה ברורה ואיננה אונברסלית מספיק כדי לפתור לנו את הבעיה. כי מי יקבע אם תרומתו של איינשטיין יותר חשובה מתרומתו של הרמב"ם, או של הבעש"ט, או של הרב עובדיה, או של הרב דרעי? הרי עד שנכריע בשאלה זו, הכדור יתרסק על יושביו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או מי יספר לי, לפחות, מה תרמו ישו ובודהה? לא האם יותר או פחות ממישהו אחר - אלא *מה*, אם בכלל, הם תרמו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל הפחות, הם תרמו השראה בעיצובם של מליארדי איקוניות ופיסלונים קטנים ב 9.99 דולר האחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אז הם תרמו לכלכלת העולם תרומה חשובה. הרמב''ם תרם לספרד גאווה גדולה על כך שיש לה פילוסוף משלה, ולעזאזל דקדוקי לאום קטנוניים. הבעש''ט תרם את הרבי מלובביץ' והרבובדיה תרם לנו חופש תקשורתי מדרעי. נו, אז סידרנו הכל, אלא אם כן המסביר והגברת סגנון חופשי יביאו עוד כמה גדולי עולם שיהיה צורך לברר מה הם תרמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפרט? רשימה חלקית: 1. קטגוריות מחשבה חדשות (דת חדשה על מושגיה ואופני החשיבה שלה). 2. רה-ארגון חברתי (המאמינים התקבצו לקהילות). 3. בהמשך - גם רה-ארגון מדיני, פוליטי וצבאי (ככל שהתפתחה הנצרות למשל, מסעי הצלב). 4. העשרת הדיאלוג האמוני של האנושות בכללה (למי שזה חשוב לו כמובן). מציאת נתיב נוסף וחדש לתיעול רגשות קולקטיביים דתיים ומיסטיים ורגשות אחרים הקשורים בדת (התבדלות למשל, וראו סעיף 2 ו-3). 5. ברמה הפסיכו-סוציולוגית - העמקת המשמעות של חיי המאמינים, ו/או אספקת דילמות מוסריות ותיאולוגיות למכביר למפקפקים. 6. מושגים שנכנסו ליצירות התרבות העולמית והשפיעו עליהן אף ללא קשר לדת המקורית, או עם קשר של אלוזיה בלבד (נשיאת הצלב, זר קוצים כואב, נירוונה...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שנשיאת הצלב וזר הקוצים הם תרומה של ישו. אולי יותר נכון לזקוף אותם לזכות פונטיוס פילאטוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה משנה. לפונטיוס פילאטוס יש חלק באתוס הנוצרי. התפיסה שישו כיפר בסיבלו על חטאי בני האדם, היא חלק מהאתוס הנוצרי -הסבל כיסוד מטהר (קיים לא רק בנצרות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה משנה בשאלה ''מה תרם ישו לאנושות'', אלא אם מותחים קצת את ההגדרה של ''תרומה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה בדיוק התכוונתי. כל תרומתו של פונטיוס פילאטוס היתה בזכות מה שעשה לישו. בוא נניח שפונטיוס פילאטוס עשה את ההצגות של הצלבים והזרים גם לאחרים; נשאר מזה משהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חש ויכוח חסר תוחלת מתקרב... בוא נסכים שטוב ששני החבר'ה האלו נפגשו ונסיים בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. אתה מעמיד את הנצרות כדת שנולדה ממיפגש של פונטיוס פילאטוס עם ישו, האם זה נכון? פונטיוס פילאטוס היה קוריוז שבמיקרה יצא לו להיות נציב ולטפל במנהיג של תנועה קטנה. מי שחשוב הוא זה שהקים את התנועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר שוב (ביתר שאת) על הודעתי הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, יום טוב לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרהור נגזר: ייתכן שכל דת חדשה שמצליחה, מצליחה כיוון שהיא מציעה איזשהם אלמנטים שמתאימים לרוח הזמן1 באותה עת. היום, סביר שהסיפור של הנצרות היה נשמע מגוחך. אבל בתקופתנו קמו סיפורים דתיים מצליחים אחרים, למשל הסיפור הסיינטולוגי (ובכלל סיפורי חיזרים למיניהם). 1 רוח הזמן - ולא הרמה הטכנולוגית. כלומר, לא כל דת של חלליות וחיזרים בהכרח תצליח היום. תלוי איזה קונספציות היא מציעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נרד לרגע מן הכדור הפורח, וגם מן המונח (המזעזע לטעמי) "להקריב". השאלה שעומדת בבסיס הסיפור ההיפוטתי שהתעסקנו בו, הינה האם קיים משהו (אדם כל שהוא, רעיון כל שהוא, דבר כל שהוא) שתהיה מוכן להשקיע* (ולא להקריב) את חייך למענו, ותוכל לשכנע אותי (או כל אחד אחר) להשקיע* את חייו למען אותו דבר/רעיון/אדם. מדוע השאלה הזו קריטית לטעמי בדיון כמו הדיון אותו אנו מנהלים? קודם כל, על מנת להוציא את הדיון מתוך הממד האבסטרקטי, ולהפוך אותו להרבה יותר בשרני (חותך בבשר החי שלנו). בנוסף (ולא פחות חשוב) - אם אנחנו מנהלים את הדיון הזה באופן מציאותי לחלוטין, ונגיע להסכמה מסויימת. ונניח שהרעיון/אדם/דבר עליו נסכים שהוא הבסיסי והחשוב ביותר בחברה אותה נקים. ואתה או אני לא נהיה מוכנים להשקיע את חיי/חייך בו - אזי אותה הסכמה תהיה הסכמה שברירית. הרי ברגע הבא, (והחיים מפתיעים אותנו ברגעים כאלו אין ספור) יופיע בחייך משהו חשוב עבורך הרבה יותר, וכל החברה המדהימה שהקמנו תהפוך להיות 'עורבא פרח'. [דבר דומה קורה להרבה זוגות בחיינו המודרנים. שניהם בטוחים בהתחלה שיהיו מוכנים להשקיע את חייהם בזוגיות שלהם, עד שברגע מסויים הוא (או היא) מגלים שיש דבר הרבה יותר חשוב עבורם - וחסל סדר חברת הזוגיות המדהימה שהקימו] הבנתי כבר, כי אתה תהיה מוכן להשקיע את חייך בחשיבותך העצמית, אולם גם לפי הגדרתך - אתה הוא היחיד שיודע מדוע אתה חשוב כל כך (עבורך), וזהו דבר שלא ניתן להוכיחו או להפריכו, רצוי אפילו לא להתעסק בו, הוא פשוט קיים - הרי לך תפיסת האלוהות החדשה. האם תוכל לשכנע אותי להשקיע את חיי בחשיבותך העצמית? ** זהו אחד הבסיסים עליו מתקיימת זוגיות: אני אכיר בחשיבותך העצמית, וגם אצהיר בפה מלא על כך שחשיבותך העצמית חשובה לי כחשיבותי העצמית לפחות (אם לא יותר). אם נולד לנו ילד, וחשיבותו העצמית חשובה לי באותה מידה כמו שחשיבותך העצמית חשובה לי, תוכל להשלים עם זה (הרי זה הילד שלנו) ובשלב מסויים אפילו לאהוב את זה. אבל אם מצאתי עוד גבר, שחשיבותו העצמית חשובה לי כחשיבותך העצמית - אזי %$#^%#&! לגבי חשיבותי העצמית (כשלעצמה, כדבר שאין עליו עוררין, שאין צורך להוכיחו) - כבר אמרתי - אני לא מכירה בה, ואין לי כל צורך בהכרה של אף אחד אחר בה. "תרומה לאנושות" הינה אך ורק דוגמא, לאדם/רעיון/דבר עליו ניתן להתחיל לדון, כקריטריון המייצר היררכיה. אני מסכימה שלא פשוט להחליט תרומתו של מי יותר חשובה (ואולי גם לא צריך...) אני גם לא שמה את הקריטריון הזה כראש וראשון במעלה. הסיבה שהשתמשתי דוקא בו, קשורה לכך שלמרות מורכבותו, יחסית פשוט להשתמש בדוגמאות ממנו (מרבית העולם יודע משהו על איינשטיין, אבל רק אתה וקומץ מבחירי "האייל" יודעים משהו על "המסביר"). עכשיו, כשיירדנו בשלום מן הכדור הפורח, ואנחנו יושבים בחדר הממוזג מול מסך המחשב, אפשר להתחיל לדון בקריטריונים שיכולים להוות בסיס בהיררכיה (היררכיה של רעיונות/דברים/אנשים) רק לפני שמתחילים, רצוי להסכים על כך שמתקיימת היררכיה, ולא הכל שווה להכל. *המשמעות של להשקיע במקום להקריב, היא שהאדם/דבר/רעיון הזה יהוו את הדגל של חייך. כאשר אדם משקיע את חייו בא/ד/ר שכזה, יתכן שגם תהיה לו המוכנות לתת את חייו למענו. העובדה שקיימת מוכנות שכזו, לאו דוקא אומרת שיהיה צורך באקט שכזה. מבחינתי, אפילו א/ד/ר שאהיה מוכנה להשקיע בו את חיי לא יכול להיות גורם המנצל אותי כתכלית לקיומו. זהו אחד מהקריטריונים הראשונים אותם אני מגדירה, כחייבים להיות בבסיסו של ד/א/ר שכזה, אם נתחיל בדיון לגבי מהם הקריטריונים של ההיררכיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נרד מהכדור. את הזמנת אותנו אליו אז את יכולה להוריד אותנו ממנו. אבל לגבי המונחים יש לי הסתייגות קטנה: אני חושב שלא המונחים מזעזעים, אלא הרעיונות שהם מבטאים. אם אנחנו מסכימים לזרוק אדם אחד מכדור פורח כדי להציל אדם "יותר טוב" או "יותר חשוב", לי זה נראה רעיון מזעזע. המונח שמבטא את הרעיון הזה הוא "להקריב" (לא "להשקיע"). אבל מי שלא מזדעזע מהרעיון, בטח לא יזדעזע מהמונח.לכן אני מניח שאת מזדעזעת, כמוני, מהרעיון עצמו. אם במונחים עסקינן, הרשי לי להציע: לאותו משהו דבר/רעיון/אדם שאנחנו אמורים ל"השקיע" בו את חיינו, נקרא לשם קיצור "תכלית". ובמקום "להשקיע" (שמבטאת צפייה להחזר עם רווח) נאמר שאנו "מקדישים" את חיינו למען אותה "תכלית". במינוח הזה, השאלה שלך נראת כך: ===> האם קיימת תכלית, שהיא מחוץ לעצמנו, ששלשמה תוכל להקדיש את חייך וגם לשכנע את שותפיך לחברה להקדיש לה את חייהם? זה לא רעיון חדש. למשל, אחינו החרדים מקדישים את חייהם לתכלית שהם קוראים לה "עבודת השם". יש לנו גם כאלו שאומרים (לא לכולם אני מאמין) שהם מקדישים את חייהם לתכלית ה"צדק החברתי". אני מניח שיש עוד תכליות שלשמן אנשים מוכנים להקדיש את חייהם. אני אפילו חושב שאם יכולנו למצוא ולהסכים על תכלית אחת לכווולם, היה לנו יותר נוח בחיינו החברתיים. לכן, אני מוכן להיצטרף אליך בחיפושיך אחרי תכלית כזאת. אבל, השאלה שלי היא, מה נעשה בינתיים? האם נדחה את הקמת החברה שלנו עד שכוווולם יסכימו להקדיש את חייהם לתכלית אחת? כמה זמן פרוייקט כזה עשוי לקחת? (להזכירך, אני חושב שכל עוד אין לנו חברה, יש לנו מלחמה. וזה ממש לא נעים). ועוד שאלה, בזמן שאנחנו דנים בתכלית שלשמה נקדיש את חיינו, תוך שאני מציע תכליות (נגיד אלוהים) ואת מציעה אחרות (נגיד צדק), האם נקבל את הצעותיך כיותר חשובות משלי, או להפך - נקבל את הצעותי כיותר חשובות משלך? איך את מציעה שנתקדם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מת לשאול אותך אם היית מזיז את המתג ומפנה את הקרונית אל המסילה השניה... אבל הפחד הורג אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה עוד חי תזכיר לי שוב, מה הסיפור עם הקרונית הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למזלי הבעיה בכדור הפורח, שבה דנו עם גב' בסיגנון, הרבה יותר קלה. יש שם שני אנשים *ששניהם* ימותו אם לא יזרקו אחד מהם. השאלה את מי לזרוק נפתרת ע"י הטלת מטבע - כך שמצבו של זה שצריך לקפוץ איננו יותר גרוע מברירת המחדל. ולכן אני (כשופט מהצד) לא גורם לאיש שום נזק שלא היה נגרם לו ממילא. במקרה של הקרונית, אני צריך להחליט אם להקריב אחד (שלא היה בסיכון) למען חמישה. אני אישית לא הייתי מזיז את המתג, כי למרות שאני "תועלתן" אני לא חושב שמודדים תועלת לפי משקל או מספר. למה זה כל כך מציק לך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. רוב האנשים מרגישים אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם לא נורמלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני: רב מעוף. אתה: לא שגרתי. הוא: לא נורמלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש רבנים שעשויים מעוף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כרעיים של הרב מחפוד'' ''שוקיים הרב לנדאו'' (שלטים מעל חנות בשר בבני-ברק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נורמה היא משהו הקשור ברוב. אם כולם לא נורמלים - מי קובע את הנורמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסביר התלוצץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת, שוטה שבעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך גם תגובה 412030 היתה מעין הלצה? אני מודה שלא הבנתי את העוקץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב, לא חשוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזרוק קוביה, ללא ספק. אני מכוון, להשליך אותה מהכדור ולתת לו לצנוח מעדנות ארצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מסוכן. אם הקוביה מוטה הכדור עלול להסתחרר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |