|
מאמר מעניין, תודה. לטעמי אתה צודק בדבריך שהסוציאליזם הוא בלתי עקבי. נראה לי שמוזנחת מאוד המימרה של מרקס "תיקון העולם משמעו תיקון החינוך" (ואולי הוזנחה גם על ידי מרקס עצמו). גם רוסו שם דגש על חינוך, מתוך הבנה שכל מהפכה סופה להיכשל (בין אם בשל התמסדות, בין אם בשל שפיכות דמים). אני סבור שיש אפשרויות חינוכיות העשויות להעניק ליחיד את "החופש מבפנים", ואולי ראוי להבהיר שחופש מבפנים הוא הרגשת ערך בפני עצמך, באופן בלתי תלוי במה שאנשים אחרים עשויים לחשוב עליך. חופש מבפנים זה, במקרה האידיאלי, יביא לאחווה ולמבנה חברתי שאופיו אנרכיסטי. גם במקרה ומישהו יסכים אתי על הנקודה הזו, עולה השאלה, כיצד חברה שאינה מעריכה את האדם באשר הוא אדם (מה עדיף, פרופסור או מנקה רחובות? האם ההעדפה מתבטאת בהערכה ובכבוד או שמא היא פונקציונלית בלבד? אם אינה פונקציונלית, עברנו למי עדיף.) תוכל ליישם גישות חינוכיות כאלה. עד כמה חברה "חלוצית" כזו תוכל לעמוד בפני לחצי סביבה שחינוכה אחר. אולי יש לומר, "מעולם לא נוסה ולעולם לא ינוסה", אך מחקרים אנתרופולוגיים מעמידים זאת בסימן שאלה. נראה כי ישנן עדיין חברות מעטות בהן מתקיימים ערכים של שוויון ואחווה, על ההיבטים ההתנהגותיים והחינוכיים שלהם קראתי בקצרה, לא קראתי דבר הנוגע לפילוסופיית חינוך תיאורטית מוצהרת (אולי יש כזו, ואולי מדובר פשוט במסורת חינוכית). בוודאי שרבים עשויים ללעוג לחברות אלה כפרימיטיביות, לי נראה שהן פשוט שונות, ואולי אף לטובה.
|
|