 |
תהיתי באמת לגבי השאלה איך מחליטים מה "חמור יותר". מבחינתי, יש לזה קשר לשאלה "כמה קורבן הרגשת". ככה שבצורה מוזרה, אני חושבת שכיוס ארנק (בגיל שמונה, בקניון, ליד משחקי הוידאו) היה אחד הדברים הכי טראומתיים, שלא יכלתי להתגבר עליהם די הרבה זמן למרות ש,מן הסתם, לא באמת התרחשה שם קטסטרופה כלשהי.
אני מניחה שאסמן "תקיפה", אם ככה. בפעם אחת דובר בשתי בנות מהכיתה, ושנה אח"כ כמה נערים באיזה טיול שהחליטו שיהיה נורא משעשע להתעלל בבנות החדר שלי, ובעיקר בי.
רק שלוש שנים אחרי (במהלכן לא החלפתי איתם מילה אף שלמדנו באותה הכיתה) גיליתי שזו השכנה שלי שבגללה זכינו למטח הביצים והקמח, ולא הבינו ממה נפגעתי כ"כ. זה לא "פשע" (למרות שבטח אפשר היה להוכיח שם די בקלות את יסודות עבירת התקיפה...), אבל הפחד האמיתי שהרגשתי באותו לילה והצורך להתרחק בכל פעם שראיתי אחד מהם (והם באמת לא היו ילדים רעים), גרמו לי להרגיש קורבן יותר מכל גניבה או שוד. כי גניבה או שוד זה לא אישי.1 לא יותר מתאונת דרכים או רעידת אדמה. אם זה לא אישי, זה פחות כואב.
1חבל שלא ידעתי את זה בגיל שמונה.
________
העלמה עפרונית, עדיין בלי דירה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש