 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפי זכרון מעורפל מלפני עשר דקות - בגלי צה"ל ראיינו לפני רגע איזה חייל (שמעתי רק את הסוף) שהיה במצב רוח טוב. הראיון בסיומו, והמראיינת בדיוק נזכרת - היי, אם אתה מכאן וכאן בארץ/בצבא, אתה בטח מכיר את המרואיינת הבאה שלנו, ליאורה שממשפחה. כן, בטח, היא הרי אישתו של גרי! הטון של החייל נהיה אפילו יותר שמח. בלי שהמראיינת תוסיף מילה, מעלים את ליאורה לשידור. היי ליאורה, מה נשמע?! אולי אחרי צעקת ברכה ידידותית כזאת, או אולי מיד, אני לא זוכר, ליאורה מודה לחייל בנימוס, וחושפת מדוע היא זכתה לעלות לשידור - בדיוק אתמול היא שכלה את בנה, גם חייל בצה"ל. צוות הרדיו של גלי צה"ל עדיין לא מתערב בכדי לעצור או להקל את המבוכה של החייל המסכן והאם השכולה. החייל ממלמל כמה דברים בטון שעדיין לא השלים את המעבר ממצב הרוח הקודם לאחד הראוי לסיטואציה החדשה, אומר "אני לא יודע מה להגיד" ו/או "אין לי מילים", ואפילו פולט צחוק נבוך. מי החארות שם באולפן שנתנו לאירוע המגעיל הזה להתרחש? (אין לי שום ביקורת לחייל עצמו, רק למי שהפילו אותו למצב הזה.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה זמן איזה דביל בטלויזיה ראיין אב שכול ופתח את הראיון בשאלה מאירת פנים: "מה שלומך?". ובתכנית אחרת ישבו אל הדלפק (שולחן? דלפק?) כמה מרואיינים שחיכו להתראיין, ביניהם אם ששכלה את בנה יום לפני כן, ובינתיים שוחח אברי גלעד בעליזות ובצחקוקים עם איזה מישהו (יואב קוטנר?) על זמרות וזמרים. טוב, אבל זה היה אברי גלעד, למה כבר אפשר לצפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה שלומך" זה עוד טוב. כשיעל דן, למשל, מראיינת הורים שכולים, השאלות שלה הן בנוסח "מה באמת הרגשת ברגע שהודיעו לך על מות בנך?" ואחד השחצנים המגעילים של רשת ב' ראיין את אשתו של אחד החטופים, ושאל אותה "תראי, הרי עוד שבוע, עוד שבועיים, המלחמה הרי תיגמר. וכולם ישכחו ממך, אף אחד לא יראיין אותך יותר בתקשורת, אף אחד לא יתעניין. איך תילחמי אז כדי לשחרר את בעלך?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיון עם תושבי הצפון: "ואתם חזקים או שככה, יש סימנים של החלשות, אולי אפילו שבירה?" זו לא בושה להיות חלש או להישבר, אבל השאלה נשאלה במין טון כזה שמייחל לשבירה, אולי כדי שיהיה על מה לדווח. וכן, השאלות של יעל דן הן באמת חיטוט בפצעים מהסוג הדוחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, היה כתב אחד שניסה בכל כוחו לחלץ הודעת שבירה מהצפוניים, ללא כל הצלחה. הוא "פתר" זאת בכך שככותרת לכתבתו הכריז ש"תושבי הצפון מנסים לשדר עסקים כרגיל, אבל "מתחת לפני השטח" הם מרגישים אחרת". מאידך גיסא, מה לנו להלין עליו, אם גם ראש ממשלתנו מנסה את כוחו בראייה ללב - ואומר ש"החיזאללה מגלים סימני שבירה"? זה ודאי לא משהו שאפשר לראות בחושים הטבעיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעל דן מראיינת ברמה נמוכה- אני לא מבין איך משאירים אותה עם שעתיים בכל יום הפינה הכי הזויה שיצא לי לשמוע אצלה זאת הפינה עם אהוד יתום בה הוא מסביר בשפה צבאית וחותכת על טיולים רגליים בארץ, עד שזה הופך לאירוע מורשת קרב ארכאי ומשמים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לו ממש פינה שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שעובד מהמכונית ומזפזפ יצא לי לשמוע כמה פעמים את קולו המרעים של הח''כ ואינפופיה של המגישה כך שזוהי פינה קבועה ליעד מודריק תותחית- אבל זה נושא לדיון אחר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כבר לא ח''כ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי טוב שכך, אם כי היום דחוף יותר שאולמרט לא יהיה ראש ממשלה, שפרץ לא יהיה שר בטחון, שאיש מהם לא יישאר בחיינו הפוליטיים, ושחלוץ יילך לביתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, פרץ פרש מהפוליטיקה? (חלוץ בכלל מצטרף לפוליטיקה, אבל אולי זה לא היה המצב בינואר אז על זה נסלח לך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרייר! אני במקומך לא הייתי סולח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לפחות מחכה שנה (מעוברת!) עד יום כיפור הבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה אתה מתפרנס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע אם הסיפור בפסקה האחרונה כאן הוא נכון? ליבסקינד מצפה שנאמין שיעל דן פנתה אל ליפקין-שחק בתואר "סגן אלוף במילואים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע האם הסיפר נכון, ולמה ליבסקינד מצפה.אני בהחלט מאמין (שיתכן) שיעל דן פנתה אל ליפקין-שחק בתואר "סגן אלוף במילואים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל יום מגיעים לשיאים חדשים של אטימות, טמטום וושפל שקשה לתאר נמוך ממנו. עד השפל החדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעידת אדמה גדולה בטורקיה ב99' או 2000. חלק גדול ממשפחת פרנקו הישראלית נספה ברעידה. אחרי ימים רבים מחולצת הילדה שירן פרנקו מההריסות כשהיא חיה, ומוטסת לארץ בלי שמגלים לה על גורל משפחתה. ואז, באחד הימים הראשונים אחרי החילוץ, ראיון איתה (מבית-החולים) בתוכנית הבוקר של גל"צ, המנחה הייתה נעמי קרן. קרן מקשקשת איתה קצת על הדברים שהיא אוהבת לשתות ולאכול וכל מיני ענייני ילדים שכאלה, ומסיימת במשפט שנצרב בזיכרוני- "שיהיה לך בוקר נפלא". אח"כ היא מודה לה, וטורחת להבהיר למאזינים שמרחיקים לה את הטלפון מהאוזן לפני שהיא חוזרת לדבר על כל משפחתה שנהרגה. יום או יומיים אחרי זה סיפרו לילדה. העובדה שאני זוכר את האירוע הזה מלפני כ"כ הרבה שנים מראה כנראה את הזעזוע שהוא גרם לי. קשה לי להיכנס לראש של המגישה ולדמיין את עצמי מנהל שיחה דומה, בין אם בהקשר תקשורתי בין אם בהקשר פרטי. כנראה שלא קורצתי מהחומר המתאים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |