בתשובה למאור גרינברג, 15/07/06 15:39
15.7.2006 397180
אלון עמית • בתשובה למאור גרינברג שבת, 15/7/2006, 23:55
28. יש לי זכרון ישן בו אני קורא את הספר הזה ובטני דואבת מרוב צחוק. מעניין אם זה עדיין פועל.

35. לא קראתי. איך?

45. מה חשבת על קון?

50. גם אני שקלתי לכתוב משהו על Life of Pi, אבל לדעתי אי אפשר לפתח סביבו שום דיון אינטליגנטי בלי ספויילר מסיבי.

60. חבל שלא נכנס לרשימת המצטיינים של העונה. אני בעד.
15.7.2006 397190
מאור גרינברג • בתשובה לאלון עמית יום א', 16/7/2006, 0:34
28. עדיין פועל! כמובן שמה שלא כל כך פועל זה הקונטקסט הפוליטי של כל הסיפור. מה שגם לא פועל אבל היה כיף לקרוא ולהסכים היה עמדתו בנוגע לחיים בשבי לעומת חיים בטבע (עם הטפילים).

35+45. אני חושב שהספר של המפל די מעניין ונהניתי לקרוא אותו, למרות שבימינו הוא פחות או יותר טריוויאלי. את 35 ו 45 (ועוד הרבה מאמרים) קראתי במסגרת קורסים בנושא.
אני חושב שצריך לקרוא את השניים לא כסותרים אלא כמשלימים. בניסוח סופר שטחי שבאייל הוא גם מסוכן במקצת, המפל מנסח תשתית לוגית למדע וקון מתאר מציאות מסויימת. אני נוטה להסכים עם שניהם, כל אחד מהזווית שלו. את קון היה מעניין לא פחות (כנראה יותר) לקרוא. אני חושב שבקריאה ממש של קון הוא פחות "מפחיד" מאשר הפרשנות שלו או התדמית הנוכחית שלו.
הספר של המפל הוא כמו סקירה מאוד כללית על המנגנון של המדע, אבל במקומות יותר מאוחרים הוא עשה מאמצים להגדיר את המנגנון המאוד אינטואיטיבי הזה על תשתית לוגית מוצקה, לפעמים באופן שמפסיק להיות אינטואיטיבי/טריוויאלי, ובכך, לדעתי לפחות, מפסיק להיות רלוונטי. אבל זה כבר לא שייך לספר.
בקשר לקון, אני חושב שהתיאור שלו, כמודל (בקשר לתיאור של המציאות עצמה אני לא מבין כי אני לא מדען), לוקה בחסר. למרות שאני מבין שיש הבדל מהותי, למשל, בין "מסה" אצל ניוטון לבין "מסה" אצל איינשטיין, אני לא רואה סיבה טובה להניח מראש שאי אפשר לחשוב בשני המונחים, כל פעם בקונטקסט אחר.

<ספוילר><ספוילר><ספוילר><ספוילר>
50. לדעתי אפשר, ואפילו מתבקש! כשחושבים על זה, הסוף לא משנה את המכלול של הסיפור. אני נשבע שניחשתי את הסוף כבר מתחילת השהות בסירת ההצלה, ואפילו לא היו לי כמעט ספקות מהרגע שפגש את המלח.

60. צודק, אבל חלק גדול מהקסם נעלם בקריאה שניה. יש ספרים שבהם זה ממש לא ככה.
אני מתקן: כשאתה זוכר את הקסם של הפעם הראשונה, הפעם הנוכחית נראית כמו אקט מתמשך של הזכרות. יש ספרים שבהם הפעם הראשונה, השניה, והנוכחית הם כמו פוגה.
15.7.2006 397194
מאור גרינברג • בתשובה למאור גרינברג יום א', 16/7/2006, 1:13
50. לא הבהרתי את כוונתי ולמען האמת היא גם לא רלוונטית. אני אשים <ספויילר> ואגרור כמה שורות למטה, כי הפעם זה באמת ספוילר רציני

<ספויילר>
<ספויילר>
<ספויילר>
<ספויילר>

כוונתי הייתה שאפשר בהחלט לכתוב על הספר כפי שהוא עד פרק 99. הא מספיק רחב, קונסטיסטנטי ועצמאי בשביל זה. אבל לכתוב זה לא להתדיין, ואני חייב להסכים שדיון נורמלי עליו לא יכול להתנהל בלי להתייחס לסוף.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות