 |
א. בסדר, בסדר, אני מאמינה לך. אני גם לא מכירה מספיק את התפיסה האנתרופוסופית כדי לשפוט. אני מכירה תפיסה כללית שבה מומלץ להורים לא לדחוף את הילד ללימודים בלי שביקש זאת, אבל מעולם לא שמעתי על גישה שלא מעודדת שאילת שאלות. ואם הילד שואל, לא עונים לו?
בלי קשר לגננת שלכם - להבנתי, החלוקה לשניים בתוך הגישות החינוכיות נסמכת על שתי תפיסות לגבי הילד שיצא לאוויר העולם. אחת טוענת שהוא נולד כמעט "לוח חלק" (היום איש לא חושב כך בדיוק, בגלל הידע שהצטבר על גנטיקה, אבל בכל אופן הנטייה כזו) ולכן יש להטמיע בו באופן אקטיבי את הידע והערכים של הוריו, פן לא יוכל לגבור על "הפרא" שבקרבו. השנייה גורסת שכל ילד נולד עם תכונות כגון סקרנות, רצון ללמידה וצורך מאוד גדול בחיקוי המבוגרים, ולכן יש רק לאפשר לו את התנאים לעשות זאת, ולהביט איך הדברים קורים.
ב. נדמה לי שהאנתרופוסופים (חינוך וולדורף קוראים לזה) מקדישים המון מקום לטבע. אלא שבמקום שעת ריכוז עם כרטיסיות ותמונות, הם מגדלים ירקות ופרחים, מגננים, קוטפים יבולים וכולי - בקצרה, לומדים דרך התנסות מעשית. לי נראה דווקא הגיוני שילד בן 3 ייצא לטיול לחיפוש אחר חצבים ובדרך ילמד שהחצב מבשר את הסתיו. זה עדיף על פני כל תמונה או כרטיסיה שהגננת תראה לו בישיבה בתוך חדר. בגיל הזה ובתכנים האלה, ללימוד התיאורטי יש מקום רק אם מסיבות שונות אין מקום ללימוד מעשי (למשל, הורים שגרים בעיר, מראים לילד ציור של פרה ועושים "מוווו").
ג. בשמחה, אבל איך אדע לדלג על התגובות שלך? אתה אלמוני.
ד. כן. ודווקא ילד שמח. אחרי שכל היום יושבים איתו על "איך עושה חתול" ו"איך עושה כלב", הוא למד מהתנסות מעשית לעשות קול של אזעקת מכונית וסירנה של אמבולנס, למרות שאף אחד לא חשב ללמד אותו את זה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש