|
||||
|
||||
א. היית צריכה להיות שם בשביל להבין עד כמה הגננת הזאת מלאה מעצמה, והשתדלה לתת לנו את ההרגשה כאילו מי שמעז ומלמד משהו את הילד שלו הוא פושע והורה רשלן, עד כדי כך שאסור אפילו לעודד את הילד לשאול שאלות (!) הבנתי גם שזו לא התפיסה של הגננת הזו ספציפית, אלא של התנועה כולה (דרך אגב, היינו ב 2 גנים כאלה באותו ישוב). ב. אני לא מצפה (וגם לא רוצה) שילמדו את הילד שלי (בן 3 למען השם!) קריאה וחשבון. אני כן מצפה שהוא ילמד איזו עונה באה אחרי החורף, איזה פרח מבשר את הסתיו, איפה זורחת ושוקעת השמש, ומהי עיר הבירה שלנו. לא מדובר על "שינון" אלא על גננת שמושיבה את כל הילדים במעגל, ומספרת להם את הדברים הללו, כולל עזרי לימוד חזותיים. כמובן שחלק נכבד מהזמן מוקדש גם למשחקים, אך זמן ועת לכל דבר. ג. לא "כולכם צריכים לספוג את זה". לא טוב לך - דלגי על התגובה. ד. סלחי על החקרנות, אבל האם את אם לילדים? |
|
||||
|
||||
א. בסדר, בסדר, אני מאמינה לך. אני גם לא מכירה מספיק את התפיסה האנתרופוסופית כדי לשפוט. אני מכירה תפיסה כללית שבה מומלץ להורים לא לדחוף את הילד ללימודים בלי שביקש זאת, אבל מעולם לא שמעתי על גישה שלא מעודדת שאילת שאלות. ואם הילד שואל, לא עונים לו? בלי קשר לגננת שלכם - להבנתי, החלוקה לשניים בתוך הגישות החינוכיות נסמכת על שתי תפיסות לגבי הילד שיצא לאוויר העולם. אחת טוענת שהוא נולד כמעט "לוח חלק" (היום איש לא חושב כך בדיוק, בגלל הידע שהצטבר על גנטיקה, אבל בכל אופן הנטייה כזו) ולכן יש להטמיע בו באופן אקטיבי את הידע והערכים של הוריו, פן לא יוכל לגבור על "הפרא" שבקרבו. השנייה גורסת שכל ילד נולד עם תכונות כגון סקרנות, רצון ללמידה וצורך מאוד גדול בחיקוי המבוגרים, ולכן יש רק לאפשר לו את התנאים לעשות זאת, ולהביט איך הדברים קורים. ב. נדמה לי שהאנתרופוסופים (חינוך וולדורף קוראים לזה) מקדישים המון מקום לטבע. אלא שבמקום שעת ריכוז עם כרטיסיות ותמונות, הם מגדלים ירקות ופרחים, מגננים, קוטפים יבולים וכולי - בקצרה, לומדים דרך התנסות מעשית. לי נראה דווקא הגיוני שילד בן 3 ייצא לטיול לחיפוש אחר חצבים ובדרך ילמד שהחצב מבשר את הסתיו. זה עדיף על פני כל תמונה או כרטיסיה שהגננת תראה לו בישיבה בתוך חדר. בגיל הזה ובתכנים האלה, ללימוד התיאורטי יש מקום רק אם מסיבות שונות אין מקום ללימוד מעשי (למשל, הורים שגרים בעיר, מראים לילד ציור של פרה ועושים "מוווו"). ג. בשמחה, אבל איך אדע לדלג על התגובות שלך? אתה אלמוני. ד. כן. ודווקא ילד שמח. אחרי שכל היום יושבים איתו על "איך עושה חתול" ו"איך עושה כלב", הוא למד מהתנסות מעשית לעשות קול של אזעקת מכונית וסירנה של אמבולנס, למרות שאף אחד לא חשב ללמד אותו את זה. |
|
||||
|
||||
ולגבי סוף סעיף א - הנה דיון מעניין (וארוך, אבל אפשר להבין את העיקרון מהתגובות הראשונות) שהתפתח בנושא עידוד/דחיפה ללימוד קריאה בגיל הרך: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?f... |
|
||||
|
||||
שכחת לציין שאת הקולות האלה הוא משמיע בתשובה לשאלה ''איך עושה אמא''. |
|
||||
|
||||
ד. ה"כל היום יושבים איתו על 'איך עושה חתול"' היה בצחוק, כן? אני שותף לגישה שלך לגבי חצבים. למה היא לא יכולה לעבוד גם עם בעלי חיים? נובחים בחזרה על הכלב, מסתובבים קצת על ארבע ומשחקים ככה תופסת, או "כלב-וחתול", או "חתול-ועכבר". |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |