 |
אכן אין הגיון, ומכל מקום לא הגיון עקבי ומנומק מן הסוג שברקת מחפשת. עם זאת, נדמה לי שהנסיון מלמד (אוי ויי, לא לבקש ממני לינקים!) ששביתות רעב מעוררות סימפטיה ציבורית ברמה כזו או אחרת ומהוות אמצעי לחץ יעיל (יחסית, הכל יחסי) - כשהן מופעלות ע"י מגזרים *סובלים*.
חלוקה שרירותית לצורך העניין -
מגזרים סובלים: נכים, חולים כרוניים, חולים סופניים, מובטלים (מובטלים לא תמיד, באופן חלקי, תלוי ביחס"צ, ובכל מקרה האפקט הוא ברמה הרבה יותר נמוכה).
מגזרים לא סובלים: אנשים עובדים שרוצים יותר כסף ו/או שיפור תנאים, אמנים למיניהם שרוצים תמיכה - "למען התרבות", שרוצים שיקימו להם תיאטראות, "סדנאות תיאטרון נסיוניות", מסגרות לציירים אומללים ורעבים, למיצגנים פורצי-דרך וכו'.
מגזר שקצת נופל בין הכסאות, עם או בלי יחס"צ טובים: הורים לילדים עם נכויות, פיגור, אוטיזם וכולי (כולם עושים טצצ טצצ טצצ, אבל למען האמת, אנשים לא אוהבים לשמוע את הסיפורים האלה. חרדת ה"אם זה קרה להם, זה יכול לקרות גם לנו" - גוברת, כנראה, על האמפטיה)
מגזר שלא משנה כמה הוא סובל או לא, אף אחד לא יעיף אליו מבט אחד: זקנים. אותם ישחרר משורה רק המוות.
זהו ההגיון, בערך. וכיון שעפ"י חלוקה זו, חולי סרטן המעי הגס נמנים על הקבוצה הראשונה - שביתת הרעב היא אופציה, גם אם היא מפילה או עלולה להפיל בדרך כמה חללים שהיו נופלים ממילא, קצת יותר מאוחר. עובדות החיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש