|
רון,
לנוקייבה עדיין לא הגעתי, והחטופים באירן העסיקו אותי לא מעט, עם המון מידע וקישורים, כי ממש לא היכרתי את הנפשות הפועלות. מזל שזה קרה די מזמן, אז הרבה פרטים חשופים. אני מביא רק את התוצאות על קצה המזלג, ואני מקווה שאני לא חוטא כאן בפזיזות יתר מתוך רצון לסיים בתוך מס' ימים. מהכרותי עם עמדותיך הפוליטיות נראה לי שהניתוח יאכזב אותך, אבל מה לעשות, זה מה יצא:
מניתוח של נשיא ארה"ב דאז, קרטר, אפשר לומר באופן די בטוח שהוא בדלן. ניתוח של חומייני מראה שגם הוא (כנראה) בדלן. חומייני יזם ישירות את חטיפת האמריקנים ע"י יצירת הפגנה אנטי אמריקנית כבר מה 1 לנובמבר ליד השגרירות. בהמשך הפגנה זו, שנמשכה ימים, עלו מאות סטודנטים מוסתים (אלפים לפי גירסאות אחדות) על השגרירות האמריקנית, ולקחו 52 בני ערובה ב 4 לנובמבר (בעצם יותר, אבל בסוף המס' התייצב על 52, לא שזה ממש משנה). ממשל קרטר, מיידית (12 לנובמבר 79), החרים את יבוא הנפט האירני, והקפיא 8 מליארד דולר של נכסים אירניים בארה"ב. המשבר נמשך 444 ימים עד לשחרור החטופים ממש בסוף, 5 דקות לאחר השבעת הנשיא רייגן, כאשר קרטר פשוט נותן לאירנים את כל מה שרצו במשך כל הזמן הזה, ונשלח ע"י רייגן (בדלן) לקבל את פני החטופים המשתחררים בגרמניה.
מה היה לנו שם? שני בדלנים משני צידי המתרס, שמעוניינים ליצור הסלמה ביחסים ביניהם, ולא להרגיע הסלמה זו במשך זמן רב. מדוע? התשובה הברורה, כשמדובר באירן ובהתבוננות במעשיו של קרטר היא - נפט. אם נתבונן במחירי הנפט ב 79-80, אתה יודע מה נגלה: את העליה החדה ביותר בתולדות מחירי הנפט (למעט אולי זו שקרתה ביוזמתו של בוש): כלומר, משבר בני הערובה והאמברגו על הנפט האירני גרמו לעלייה חדה במחיר הנפט. בתוך שנה, עלייה מ 22 דולר לחבית ל 34 דולר לחבית במחירי 1980, או מ 40 דולר לחבית לכ 70 דולר לחבית במחירי 2004 (מזכיר לך מישהו כיום?)
אז מדוע בסוף הכהונה היה כדאי לקרטר לשחרר אותם ולא "להוריש" אותם לרייגן? פשוט מאוד - חודשיים לפני תבוסת קרטר לרייגן פרצה מלחמת אירן-עירק, בכניסתו של בדלן נוסף לזירת הנפט האירנית - סדאם חוסיין. פלישה זו, והמשכה במלחמה בדלנית טיפוסית (עשר שנים!) הבטיחה למעשה שבעיית הפקת הנפט האירני תימשך, ולכן הצורך במשבר בני הערובה נעשה מיותר, ולקרטר לא נותר אלא לפתור אותו במהירות כדי לחסוך לרייגן את המבוכה שב"כניעה" לתכתיבי האירנים, תוך שהוא נותן להם את כל מה שדרשו בהתחלה: 8 מיליארד הדולר שהוחרמו והבטחה נשיאותית שארה"ב לא תתערב בענייניה של אירן.
אז איך קשור המבצע הצבאי וכשלונו לכל זה? לא כולם, כמובן, היו מאושרים מהתגלגלות העניינים. סיירוס ואנס, למשל, מי שהיה מזכיר המדינה הראשון של קרטר, שהתפטר לאחר כישלון המבצע, היה משתלב (חיבר עם קיסינג'ר ספר בנושאים פוליטיים גלובליים ועסק בקידום שווקים מזרח אירופאיים לאחר התפוררות הגוש הקומוניסטי). סיירוס עסק באופן ער בפיתרון דיפלומטי למשבר, ולכן התנגד לפתרון צבאי, אבל עליית קרנו של ברזיזינסקי בממשל, שהיה מתומכיו הנלהבים של המבצע, על חשבון סיירוס, החלישה את השפעתו. (עוד על סיירוס ב http://en.wikipedia.org/wiki/Cyrus_Vance ).
המבצע עצמו נועד לכישלון מראש, ובאופן המהדהד ביותר האפשרי. מעולם לא תוכנן עד אז מבצע כזה. מפקד כוח הדלתא במבצע, הקולונל צ'רלס בקווית' אמר:
"...the assault plan was sketchy. Its chances for success were very slender indeed. The basic scenario looked very complicated. It also revealed that at this time the Armed Forces of the United States had neither the present resources nor the present capabilities to pull it off. Training was needed to accomplish unique and demanding tasks."
(זה מתוך הקישור המאוד אינפורמטיבי http://www.mindef.gov.sg/safti/pointer/back/journals...) יש כמובן על המבצע קישורים נוספים רבים, המסכימים מאוד עם הראשון, ואף מרחיבים כמו http://www.nps.edu/dl/NPSO/sample_mods/os2100_ol_mod...
כלומר מתכננים מבצע שהערכה האופטימית ביותר לגביו (בפוסט מורטום) היא הצלחה של 33%, שמשלב את כל הזרועות הצבאיות האפשריות למבצע בעומק עצום בלב עיר עויינת, ללא הערכת סיכויים, ללא עתודות, עם זרוע ימית מהוססת וטייסים זהירים מדי, עם הנחיה מגבילה ללא צורך של טיסה מתחת ל 200 רגל, וכקינוח - "שוכחים" הנחיה מפורשת של אי השארת עדויות בשטח, ומשאירים תוכניות מבצע מלאות, הכוללות את רשימת הפעילים האמריקנים המוסווים, שמצליחים לברוח בעור שיניהם. התוצאה: כישלון צורב כזה מונע אפשרות להרהר בפעולות עתידיות במתכונת מוצלחת יותר, אבל בעיקר מזעזע את הניסיונות הדיפלומטיים לשחרור החטופים, ומעכב אותם בעוד 8-9 חודשים קריטיים.
אם תרצה, אמשיך בנוקייבה (כי למען האמת די נהניתי בהתעסקות הזו במקרה חדש), אבל איכשהו נראה לי שלא לניתוח הזה ציפית.
|
|