|
אכן, בכתבה מאת יעל גבירץ וטובה צימוקי מסופר שהשופטת בייניש סבורה ש"אין תחליף לשיטה הקיימת, למינוי שופטים לנשיאות על-פי הוותק, ה'סיניוריטי'. הכלל של ראשון בין שווים הוא לדעתה הכלל הבריא ביותר המבטיח את עצמאות השופטים". תמיכתה של בייניש בכלל פסול זה, האמור להבטיח את מינויה למשרה הנכספת, איננה מפתיעה. העובדה של"כלל" מדומה זה אין זכר בחוק וכי הוא פסול לחלוטין, איננה מטרידה אותה. זהו פרי תרבות המגדירה את החוק לפי אינטרס אישי. העובדה שנשיאי בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזי אינם מתמנים לפי ותק, מבלי שאיש מעלה על הדעת שהדבר פוגע בעצמאותם, אף היא, כנראה, איננה מטרידה את בייניש.
אמנם, בעבר נבחרו נשיאי העליון לפי ותק, ובדרך זו הגיעו למשרת נשיא שופטים דוגמת זוסמן, לנדוי, שמגר וברק. בייניש איננה שייכת לקטגוריה זו. כמו כן, דברים שניתן היה לעשות בעבר, לא ניתן לעשות כיום. פעם היו מינויים פוליטיים בגדר הנורמה. כיום משמש הדבר נושא לכתבי אישום.
בחירת נשיא העליון צריכה להיעשות לפי מבחן האיכות וההתאמה לתפקיד. אין גם מניעה למנות לתפקיד מועמד או מועמדת מחוץ לבית המשפט העליון, כפי שנעשה לאחרונה בארה"ב עם מינויו של ג'והן רוברטס. אך גם בקרב שופטי בית המשפט העליון יש מועמדים העולים על בייניש ברמתם המשפטית – די להזכיר את איילה פרוקצ'יה ואת מרים נאור. לכך מצטרפת ההתנהלות הבעייתית של בייניש בענייני מינויים.
כך הפרופסור דניאל פרידמן ב:
|
|