בתשובה לאביב י., 08/05/06 10:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עומד אדם, שכל עולמו הפנימי האישי התרסק בידי המערכת הצבאית המוציאה לפועל את המדיניות של המערכת הפוליטית. הוא שלא כמו חיילי הפוסטר שצרחו במהלך ההתנתקות ברגע שהמצלמה הגיעה כדי לזכות לרגע של תהילה, ואף פרשו מן המערכת, הוא הוסיף לפעול בתוך המערכת, ביודעו שלמערכת כשלעצמה אין זהות. המערכת היא כלי. ועל מילוי תפקידו הוא זוכה לאות הצטיינות. בתוך המערכת אשר במו ידיה שלה ריסקה ועקרה את מושגי היסוד שבחייו של אדם, בית, אדמה, משפחה. אותו איש צעיר, שכתפיים לו רכות, עומד מול המפקד העליון של המערכת ההירארכית ביותר הקיימת במדינה ישראל, ומסרב ללחוץ לו את ידו, בהביאו אל המוסר והתיפקוד הצבאי שאותו ביצע הצטיינות, גם מימד של מוסר אישי. להציג בו זמנית הן אות ההצטיינות והן את המוסר האישי, בעיניי הוא מעשה של גבורה. לו היה הרמטכל עומד באותה מדרגה של מוסר של העלם הסמל, מן הראוי היה שיכבד אותו על המעשה ולא יחולל את הדחתו באופן שצביעותו צועקת. טוב החייל הזוטר מן הגנרל, לי ברור למי הייתי אני מצדיע. אם כך נהג בו הצבא, כנראה שלא ראוי הצבא לאנשים כמותו. בעיניי זה רק מבטא את היחס המחפיר שגילתה המדינה כלפי טרגדיה שהיא עצמה הביאה על אזרחיה, ופרט לכמה דברים ריקים מן החוץ אל הפה, לא ראינו דבר. אני חושד שאירוע זה אשר בבית הנשיא, עוד יסתבר כאירוע בעל השלכות היסטוריות, אם וכאשר הוא יצליח לחולל שינויים בדעת הקהל לקראת העקירות הבאות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודעת - לא ראיתי בפרסומים - אם דיין הצעיר נאלץ להשתתף הפעולת הפינוי עצמה: אני נוטה להניח שלא, כי לא סביר שהיה משתתף בה בפועל. כעת, מה בסיס עוינותו כלפי הרמטכ"ל? הבסיס הוא מעורבותו בהתנתקות. האם ייתכן שהעוינות היא כלפי האיש עצמו ותפקידו בזה? ייתכן, אבל לא מאוד רציונלי: חלוץ אינו זה שקיבל את ההחלטה, ואף לא מי שביצע אותה במו ידיו. כלומר, העוינות, במידה שהיא איכשהו רציונלית, מתייחסת לחלוץ כמייצג את הצבא. אבל אם זו הבעיה, היה עליו לסרב לאות הצטיינות מצד אותו צבא עצמו. לא רק ללחיצת היד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמו של החייל (החייל עצמו מנוע כמובן להגיב) סיפרה כי קרובי משפחתו היו בין המגורשים, וכי הקושי שלו היה רגשי, ללא כוונה להבעת מחאה פוליטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא עונה לשאלתי כלל ועיקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שאלת לגבי הרציונל מאחורי ה''עוינות'', ואני הסברתי שלא מדובר על רציונל, אלא רגש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם הרגש שלו הוא כל כך לא רציונלי וגם בלתי נשלט, ודאי שיש להדיחו. לך תדע מי עוד יעלה את חמתו - ובשעה שנשקו שלוף... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על האנליזה המפורטת - בעתיד אשתדל להזהר מחמומי מוח מהירי חימה המסרבים ללחוץ ידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אעשה? הבהירו לי שהרגש אצלו איננו יודע כל מחשבה רציונלית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמונית, אני חשבתי כך..למערכת אין זהות ואין אופי ולא אישיות, אך לבני האדם דווקא כן. לא עקבתי מאד אחרי החדשות, נורא עסוק בזמן האחרון, אבל כפי שהבנתי החייל נימק את סירובו בשל התנהגות שהוא תפש כיהירה מצד הרמטכל. משמע טוען החייל למערכת אין אישיות אך למשרתים בתוכה דווקא כן. הצבא כמערכת, אינו שייך לרמטכל יותר מאשר לחייל הזוטר, ולכל חייל שמורה הזכות להביא אל תוך המערכת את אישיותו שלו עצמו. אני ראיתי באקט של החייל כמו אמירה, שאפשר לבצע אותה משימה, תוך התייחסות אחרת. להיות אותו צבא אבל אחרת. לדעתי זו זכותו. הוא לא יצא כנגד המערכת שהעניקה לו את הפרס. את אקט המחאה שלו הוא עשה בצורה אלגנטית, לא בוטה, מנומסת. לדעתי אין דבר מנוול יותר לעשות לאחר שמדיחים אדם מביתו, להדיח אותו גם מתפקידו בעבור אקט של מחאה, אקט שמביע כאב אותנטי. שמעתי שהבחור פנה לבגץ בעתירה להשיבו לתפקידו. אני מעריץ אותו על כך, ומאחל לו שיצלח הדבר בידיו. יש סיכוי שבוקר אחד חלוץ יקום להביט על עצמו במראה, ויחשוב שמא אולי באמת הוא אדם יהיר. חלוץ האיש, ולא חלוץ כמייצג הצבא. אבל גם אם כשאני מתייחס לחלוץ כמייצג של דבר גדול יותר, הצבא, אלא שהחייל בוודאי התכוון למדינה, קשה לי שלא למתוח קו ישר בין תכונת היהירות בהתנהלות של חלוץ לבין ההתנהלות היהירה של המדינה בעת הפינוי. לא שמעתי מישהו מנציגי הציבור אומר בפה מלא: הפשע הוא שלנו, אנשים אלה המדינה התירה להם אף שלחה אותם למגורים באותו מקום. אי אפשר פעם לאכוף את החוק, ופעם שלא לאכוף אותו. עובדה היא שרבע מליון מתנחלים אחרים יושבים עדיין בבתיהם לבטח. ציבור המתנחלים בגוש קטיף הוצג כאלים, כיוצר פרובוקציות, כלא דמוקרטי. איש לא האזין באמת לגודל הטרגדיה, מעבר למה שהציגה התקשורת כקיטש. איש לא הציג אנשים אלה כקורבנות של מדיניות מדינה. הרבה סיפורים קטנים, בעלי פנים אנושיות, לסיפור אחד פוליטי גדול חסר פנים. ריאליסטי וקר. אין סוף לעדינות שבה על המדינה להתנהל בעת מהלך של עקירת אנשים מבתיהם, מהלך שתבונתו הפוליטית עימו, וזאת מכיוון שעקירת אנשים מבתיהם הוא מעשה שלא ייעשה. אין לעקור אדם מביתו. כל אדם, כל אזרחי ישראל, וגם אלה שאינם אזרחי ישראל. לחשוב מה נדרש מכל חייל בן גוש קטיף שימשיך לשרת בצבא, זה הרבה מאד. לדרוש מהם ללחוץ את היד בפקודה, בכפייה, אני מנסה לחשוב מה זה..אולי זו..יהירות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש: ההשלכות ההיסטוריות של הארוע יהיו שכל חייל שעומד להופיע בטכס כזה יצטרך לחתום שהוא יקיים את כללי הטכס כהלכתם. אז אפשר יהיה להעמיד את גיבורי חזית הסרוב לדין אם הם יתחכמו, בלי להסתבך בפלפולים משפטיים. ושאלה: הרמטכ"ל נחשב עובד ציבור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חושב, אולי השלכות היסטוריות נשמע קצת מנופח. אבל עובדה היא שחייל זוטר הצליח לגרום מבוכה אמיתית לנשיא ולרמטכל. בעשותו כן, לטעמי הוא כבר הפך לדמות בהיסטוריה הציבורית. נראה מה יתפתח מזה. נראה כיצד יתבטאו הנשיא והרמטכל לפני העקירות הבאות, הם בוודאי ידברו על כך שצריך לנהוג ברגישות רבה, לחבק אותם את האחים שלנו, כשברקע תרחף אותה סיטואציה מיום העצמאות. מעניין אם מישהו יאמין להם בלי שתדבק בו הרגשה מאוסה של צביעות. אולי יבין הציבור בישראל שלנפנף אנשים מבתיהם, זה לא כמו לנפנף על המנגל. אני חושב אפשר שחננאל דיין ( לא מגד?) הפך להיות שחקן חברתי בתהליכים ההיסטוריים העוברים עלינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש אחר: ל"ארוע" הזה לא יהיו השלכות היסטוריות ותוך שבועיים שלושה התשובה לשאלה "אז מה אתה אומר על המקרה עם חננאל והרמטכ"ל?" תהיה "חננא... מי?". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לכמת דברים כאלה. מגמה היסטורית נמשכת מאירוע לאירוע, אבל אפשר יהיה למקם את אירוע כזה בכל רצף שיווצר. באיזו מידה תרמה ויקי קנפו לעליית האג'נדה החברתית בישראל? אי אפשר לומר. אבל אפשר לומר שבשנת 2001 (נדמה לי) צעדה קנפו לירושלים, בשנת 2006 עמד העניין החברתי על סדר היום של הבחירות וכו'. האם ירידתה מהבמה ומהכותרות (אחרי התעקשות פתטית להישאר בתוכן) מבטלת את תרומתה בכלל? לפעמים דווקא הסיפורים הפרטיים, ודווקא משום שהם אינם מייצגים את השחקנים האינטרסנטים המאורגנים, ולפני שהם נבלעים בתוכם, הם גורמי שינוי. הם מדברים ישר אל תת המודע הקולקטיבי. כך נראה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה להשוות בין עניין דיין לעניין כנפו. האירוע של כנפו היה מתמשך ביותר, כולל הצעדה ומחנה באוהלים. האירוע של דיין נמשך כמה דקות וכלל בעיקר משהו שלא קרה (לחיצת יד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הטענה הזו אפשר לומר שבאופן עקרוני משך הזמן של האירוע לא משנה. לדעתי הסיפור הפרטי של קנפו התחיל בערך בלטרון, והסתיים בהגיעה לגן הוורדים. זה כל מקומה ההיסטורי, ובעצם ככל שהתמשכה מחאתה, כך נחלש האפקט שלה. בכך יש דמיון למחאתו של מגד, שמן הסתם ייספר בסיכומי השנה החולפת. כמה דקות, וראי איזו תהודה. פובליציסטים מכל העיתונים התייחסו לזה, כמו התפרצות פוסט טראומטית, האירוע נגע במה שהחברה הישראלית לא רוצה לראות. וכמו בהתפרצות פוסט טראומטית, יש את אלה שיכחישו, את אלה שיצטדקו, ואת אלה שיתפוצצו מזעם. הסיפור שאגב עדיין נמשך למעשה, כבר מזמן אינו שלו. לדעתי בזה הוא דומה לקנפו, שני אנשים פרטיים אלמונים, שהגיחו לרגע וסיפרו את סיפורו של מגזר שלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. *כ*נפו. 2. *חננאל דיין*. 3. "הסיפור שעדיין נמשך למעשה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. *ק*נפו. תגובה 169677 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |