 |
אני מודה לך על האפשרות להתיחסות שנייה למה שכתבתי בתגובה 383023 .
אם יש מילה באותה תגובה שבמחשבה שנייה אולי הייתי נמנע ממנה, הרי זה הכינוי קונילמל שהדבקתי לחייל ה"אמיץ" חננאל. בעיקר משום שהכינוי הזה עלול להיתפס כנגוע בשמץ של אנטישמיות המתיחסת לחבישת הכיפה של החייל. לעתים, הרצון לסכם במילה אחת וקולעת את דעתך על אדם מסויים ולחסוך לעצמך את פרוט כל טענותיך המדוייקות כנגדו, (בפרט שעיקר התגובה כוון נגד מישהו אחר ולא אל החייל), עשוי להוביל למעין זה. אולי עדיף היה לפרט מה אני טוען כנגד החייל או לחילופין סתם לשמוט את הכינוי.
מעבר לכך, לדעתי את ואביב י. ואולי גם הפיקוד שם למעלה (מנין צץ פתאום עניין ה"רעות"?) קפצתם על הטענה ה"לא מוצלחת" (עניין הרעות). מובן שעניין זה כלל אינו קשור לכאן. מבחינה זו אני מסכים עם מה שכתבת בג'. (הייתי מרחיב ואומר שחיילים עושים מעשי גבורה ומקריבים עצמם למען זולתם בשדה הקרב מכל מיני סיבות ונסיבות שה"רעות" אינה הראשונה בהם ובודאי לא היחידה).
כגילוי נאות, אצהיר על עברי הרחוק כחייל בלתי מצטיין בהחלט (הבתים אליהם נשלחתי, הנשיא לא גר שם ואפילו לא מבקר). כך שידיעותי בנושא לא מעודכנות ולא מכלי ראשון. ככל הידוע לי דרישת קדם לחייל מצטיין נשיא, היתה עבר ריק מתלונות וממשפטים צבאיים. האם עמדתכם היא כי חייל אינו ראוי לתואר הנכסף בגלל שנתפס עם חולצה בחוץ בטרמפיאדה, אבל כן ראוי אם "רק" תיכנן פרובוקציה לרמטכ"ל, הרי שעמדתכם לא ברורה לי לחלוטין. יש הבדל בין תואר החייל המצטיין לבין צל"ש ואותות אחרים. התואר הזה נועד לחיילים ממושמעים במיוחד שעושים לא רק את הנדרש מהם אלא לפעמים גם קצת יותר (בקיצור, אני לא חושב שמאיר הר-ציון הוא בדיוק המודל של החייל המצטיין ליום העצמאות). לחייל חננאל ולתומכיו (וגם לתואמיהם בצד השני) כדאי להכיר את השורה הבאה של היינה:"אם מחפש אתה כסף וכבוד/ עליך להתכופף כנדרש!".
יכול להיות ויכוח לגבי מידת הלגיטימיות של מה שעשה החייל. לא צריך להיות ויכוח שהחייל חשף את הפיקוד של צה"ל בקלונו. אם תהליך בחירת החייל המצטיין הוא כפי שתואר כאן, הרי ששרשרת המפקדים שבחנה ואישרה את החייל הם או שותפים לדעתו של החייל על הפיקוד העליון או שהם כל כך מרוחקים ומנותקים מחייליהם שלא רק שאינם יודעים מה הם חושבים ומרגישים אלא שזה גם לא מעניין אותם.
הפיקוד העליון (חלוץ ושטרן) מצידם הוצגו כרס"רים עם דרגות, משל לאותו מפקד בכיר המבקר בבסיס כלשהו שלבוש החיילים שם אינו מתאים ל"תקן" שלו ועומד ותוקע תלונות לחיילים. במקום מנהיגים ומפקדים המוליכים את חייליהם ונהנים מאמונם, הם מתגלים כנציגים של מעמדם המקצועי (מעמד המפקדים/אנשי הקבע) הסוגרים שורות כדי להגן על חבריהם לגילדה. במקום לבדוק מי הם אותם מפקדים אשר סידרו להם את הביזיון ולבדוק אם אי אפשר למצוא טובים מהם, הם נטפלים כגננות טרחניות לחייל ותובעים ממנו התנצלות. מסיבות שאפרט בהמשך, לדעתי ראוי שהרס"ר של אותו סמל יטפל בחייל ומפקדו ישפוט אותו כפי שנוהגים בכל עבירת משמעת. לעניין זה אין הבדל בין חובת ההצדעה למפקד זוטר ללחיצת ידו של הרמטכ"ל.
כאשר הסיפור הזה מצטרף לכך שאותם אנשים אינם מוצאים דרך טובה יותר לתגמל את חייליהם הקרביים אלא באמצעות כיתובים על מצבות ותשלומים מועדפים לשאריהם לאחר נפילתם/פציעתם, הדבר מדאיג לא פחות מדעותיו ורגשותיו של החייל חננאל.
באשר למעשיו של החייל. כפי שהעירו רבים אחרים עמדו בפני החייל דרכים ראויות יותר להביע את עמדותיו. הוא יכל לסרב לקבל את הפרס והוא יכל לקבל אותו לפי כל הגינונים והתקנות ואח"כ לפרסם את רגשותיו והתלבטויותיו. החייל בחר בדרך אחרת. הוא בחר להונות את מפקדיו, להגיע לבית הנשיא ושם לבצע את ההפגנה שלו. בכך חשף בפעם המאה החייל את ערוות המחנה שלו. המחנה הזה מעלה על ראש שמחתו את הפרובוקציה, ההפגנה, חסימת הכביש והטרדת וביזוי הזולת ולא את העניין והויכוח הרעיוני. שוב נחשף כי לא עצם הפינוי/התנתקות הוא המשפך הברומטרי היוצר את סופת המחאה, אלא הצורך של המחנה לבטל ולהשתיק כל issue אחר בחברה הישראלית ולהבליט את עצמם כגורם היחיד הראוי לכהן כאליטה ישראלית המובילה את שאר החברה כצאן לטבח אחרי המטרות האידיאולוגיות והתאולוגיות שלה.
החייל חננאל לא אמר, המדינה וצה"ל בא כוחה פעלו באופן הצורב את לבו באופן כזה שאינו יכול לקבל את הכיבוד מטעמם. הוא אמר, צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם. לכבוד הוא לו להיות חייל מצטיין בו. בכוחו של צבא זה אנו מתכננים לממש את תכניותינו הנפלאות מן הים ועד הנהר, אלא שבראש הצבא צריכים לעמוד החייל חננאל וחבריו ולא הרמטכ"ל ואלופיו הפושעים. אם זו אינה מרדנות וביזיון, אני לא יודע מה כן.
במילים אחרות, לא מאבק רוחני ואידיאולוגי אלא מאבק פוליטי על עמדת הקברניט. כאשר עושים את המאבק בדרכי הפרובוקציה, הביזוי, ההפחדה והטרדת הרוב, זה אינו מאבק דמוקרטי זו סכנה לדמוקרטיה.
מאז פינוי הרצועה יש לי הרגשת דז'ה וו קשה שגרמניה 1923 הולכת ונדמית למצב כאן. רוב דמוקרטי ומתון שאינו יודע להפגין נחישות ולחשוף את ציפרניו, נשאב לתוך מערבולת של פרובוקציה ואלימות שיוצרים הקצוות הרדיקליים. המשטר שלנו נמצא במיצר קשה ועדין מאוד בין הצורך לא לפתוח במאבקים שאי אפשר לנצח בהם ובין הצורך להפגין תקיפות ונוקשות כדי לא לאבד את אימון הציבור והאמינות ברחוב.
לכן אני חושב שהגיע הזמן בו יש להבהיר לציבור הרחב שלא הכל מותר לפרט וישנם קודים של התבטאות ומעשה שאין לחרוג מהם. מעשים כשל החייל חננאל ו"ידידיו" האנרכיסטים נגד הגדר וכותבי דברי הנאצה וההסתה (ג. הנעמתי ושות') צריכים לבוא על עונשם. אני יודע שהדבר מעורר קושי אתי מסויים. מדוע מה שמותר לפריץ אסור למשרתו? תשובתי היא שגם המראות של ח"כים המפריעים לכוחות השלטון לבצע פעולות שעברו את האישור של כל המנגנון השלטוני הם מראות שצריך להפסיקם. אם חה"כ עצמם אינם מחוייבים לקיום החוק והסדר שהם עצמם מעורבים בחקיקתו, ואינם מכבדים אותו, איך אפשר לדרוש זאת מהמון בוחריהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש