בתשובה לאסף שרעבי, 11/10/01 1:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אמנם האייל ידוע באופטופיקיותו, ואמנם אין מאושר ממני למקרא תת דיון סוער בשאלה האם אכן בולע עוגיפלצת את עוגיותיו, אבל 20 וכמה תגובות לשיר ואף לא תגובה אחת שעוסקת בתוכנו (למעט תהייתו הנואשת של אסף שרעבי), זה קצת מוגזם, לא? לכן, להלן פרושי לשיר. (גילוי נאות: לכותב שורות אלו אין ולו מושג ירוק בשירה, וכן בעוד מגוון רחב ואין סופי של תחומים נוספים). השיר אם כן עוסק בגעגועיה של הדוברת בו, אל אימה שנפטרה. הבית הראשון, וכך גם השיר, נפתח בציטוט ממשפט שנהגה לומר אימה של הדוברת. לאם היו סימנים "משלה" שאיפשרו לה להעיד על חילופי העונות, אבל כעת כשהאם כבר איננה, האם עדין ישנה דרך לקבוע כי העונות אכן מתחלפות? אולי הדוברת מנסה לרמוז שכעת, משהאם כבר איננה, אין בכך עוד חשיבות. כעת הכל טפל. ואולי דווקא מן הכותרת, שכאילו מהווה ניכוס של הבת למשפטה של האם, ניתן ללמוד כי כעת, גם היא כבר יכולה להעיד על העונות המתחלפות בעצמה. אין היא זקוקה, או אפילו לו רצתה בכך, אין היא יכולה עוד להיתלות באימה. "אילו התהלכתי יחפה בחדר, דרכתי על סהרון לבן שחמק ממבטך כשגזרת ציפורניים" רוצה לומר: מצחיק איך פעם הייתי מרשה לעצמי "להתפנק", או לטעון שכואב לי, או בכלל לחשוב שאני יודעת מה זה כאב, כשהדברים ש"הכאיבו" לי היו זוטות, שיירי ציפורנים. כעת כשאני כבר יודעת מהו הכאב האמיתי, כאב האובדן, אני מבינה עד כמה זה היה מגוחך. הבית השני עוסק עדיין בזכרונות מהעבר, אך כעת מדובר בזכרון ספציפי יותר. "אני אהבתי להסתכל בך מסוככת על שערותיך שהחלו להכסיף מפני מחטי האורן שנשרו". נדמה כי בתיאור זה מרמזת הדוברת ליחסה של האם, ואולי גם שלה עצמה, כלפי זקנתה הממשמשת ובאה של האם. האם עדין מסוככת ושומרת על שערותיה למרות שהן כבר מתחילות להכסיף, כלומר היא אינה עושה לעצמה הנחות, אפילו שמראה כבר אינו כתמול שלשום. היא לא משתמשת בזיקנתה כתירוץ להזנחה עצמית. אולי יש כאן מין חזון של הבת לאיך הייתה האם מזדקנת בהדר ובכבוד. כעת כל זה כבר אינו חשוב. האם כבר לעולם לא תזדקן. הבית השלישי מתייחס למצב כיום. כבשירים אחרים המתייחסים לאובדן ("החיטה צומחת שוב"), ניתן להרגיש כי בעיני הדוברת יש מעין ניגוד, כמעט אירוניה, בכך שלמרות שהאם כבר אינה עדין העונות מתחלפות להן, כרגיל, כאילו לא קרה דבר מעולם. כעת ניתן רק לנחש או להעריך, מה הייתה אומרת האם על כל ההתרחשויות האקטואליות. אלו אשר התרחשו וממשיכות להתרחש גם לאחר מותה. אולי אפשר אפילו לראות זאת בדמיון, כן, לרגע אחד הדוברת ממש יכולה לראות את אימה כאילו היא ממש כאן, והדמיון הוא חיי ומוחשי, כמו הגנים השטופים, כמו המים החיים, והנה אימה ממש כאן לצידה, כאילו לא הלכה מעולם. רקבון פירות האזדרכת, מזכיר לה את הנורא מכל אשר אכן ארע, ומחזיר אותה באחת אל קרקע המציאות הקשה והאכזרית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין להתהדר בבורות, אבל גם אני לא מבין בשירה, וכנראה שהרבה פחות מהאייל האלמוני למעלה. הפירוש מצא חן בעיני, והפך את השיר ליפה יותר בעיני. בקריאה של השיר לפני מתן ההסבר, לא הצלחתי למצוא בו את התוכן שמפורט למעלה. דווקא השגיאות הדקדוקיות, אם בכלל ישנן כאלה, ואני מסתמך רק על טענות מסויימות למטה, הופכות אותו למוחשי (בהעדר מילה יותר מתאימה) יותר. מעניין יהיה לשאול את הכותבת מהו הפירוש שלה לשיר, בהנחה שהיא לא האייל האלמוני למעלה. אני מסוגל להבין שבקשת הפרשנות מהווה מעין נטילת עוקץ מהשיר, אבל לפחות לחסרי ניסיון היא חשובה מאוד, ולו כדי לתת להם "סיור מודרך" שבעקבותיו יוכלו להתמצא בנבכי שירים אחרים - זו דווקא מטרה נעלה, אני חושב, ויפה אם תהפוך למסורת באייל הקורא. עוד נקודה שאודה על התייחסות לה: שמתי לב שהפרשנות מעוגנת בשירה אחרת, או במבנים מקובלים פחות או יותר, משהו כמו (והנה אני מסגיר את מקור כל הידע שלי בשירה) שירת ימי הביניים, שנכתבה על פי דפוסים נוקשים. האם ניתן להצביע על מבנים כאלה שמשמשים באופן נרחב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשכח מזה שהכותבת תבוא לכאן ותשתתף בדיון, או ר"ל תתן את הזווית שלה למה שהיא קוראת שיר. למה לה? פירות האיזדרכת נשמע לה אחלה בשעה שישבה בשירותים וכתבה את זה. אז שהיא תגיע לכאן ותדבר על המרקיבים כסימבול למציאות הכואבת? נו באמת. אולי היא תחכה עד שעוד כמה אנשים יעלו השערות ואז תבחר את הכי מתאימה לה. כך שהיא תצא כלה (kela) מכל העניין. מה שכן, זה שהיא לא תשתתף בדיון, זה לא אומר שהיא לא קוראת את זה. (מציצה דנה'לה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע איך מנקדים את זה ככה שיורגש ההבדל, אבל אולי ישנה אי הבנה מסויימת, בין הדבר שאליו התכוון אסף שרעבי, לבין מה שחשבת שהוא התכוון אליו (אולי צריך להתחיל לתת כאן פרשנות גם לתגובות?). ואולי זה רק אני. המממ... במחשבה שניה כנראה שזה באמת רק אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי עכשיו את תגובתו האחרונה (39430) של אסף שרעבי, והבנתי מהי אי-ההבנה שחשבת שאולי גרמה לי להתייחס לתגובתו כ"גסות-רוח". מסתבר שאי-הבנה לא היתה פה - הבנתי שהכותב מתכוון להצצה (למעשה, הפרשנות המאוחרת שלך כלל לא עלתה בדעתי באותה עת). הפנייה לדנה גולדברג (יש קשר ללאה?) כ"דנה'לה", ההנחה המופרכת שהשיר נכתב דווקא "בשירותים", ובכלל - הבחירה להגיב לשיר ע"י התייחסות אישית לכותבת תוך ציור תמונה שכל קשר בינה ובין המציאות הוא מקרי - נראו לי כגסות-רוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ פטל יקר, שירים יכולים להיכתב בשרותים. אני וכל אחד מאיתנו מבלים בחדרון מספר פעמים ביום (במקרה הטוב), וההשתנה, שהיא פעילות משחררת ונעימה על פי רוב, עשויה להעלות בראשו של כל אדם משפט או שניים.. אם יש עט בשרותים או לחלופין באחד הכיסים, אפשר לכתוב אותם בפנקס, או לחלופין על פיסת נייר טואלט. איני צינית. רק משתשעת באפשרות שהעלה אסף שרעבי, המקובלת עלי. כמו כן, אני סבורה שלכל אדם הכותב שיר, יחס כלשהו, 'רגש' או תפישה, הקשורים בו ובדברים הכתובים בו. איני חושבת שעל החוויות המתוארות בשיר להיות 'אותנטיות' או תואמות מציאות 1:1. גם כתיבה "אדישה", על נושא "שאין למשורר רגשות כלפיו", תחבוק נימה, טון, גוון שיצביע על יחסו ואופן ראייתו של הכותב את הדברים, ולמעשה על פיסה מתפישת עולמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל, כמנהגי לפעמים, מהסוף: אני מסכים לגמרי שאין הכרח שהחוויה המתוארת בשיר תהיה "אותנטית". אבל בניגוד אליך, אני לא חושב שיש הכרח שלמי שכותב שיר (או משרבט על מפית, או מסדר פרחים באגרטל, או שורק במקלחת) יהיה יחס מסוג "רגש" או "תפישה" הקשורים ביצירתו. אפשר לכתוב שירים בשירותים. הקביעה הלא-מבוססת ששיר נכתב שם, בצירוף קביעות בלתי-מבוססות ולכאורה בלתי-מחמיאות על הכותבת נראו לי כגסות-רוח (מושג שהוא בעיקרו תלוי-תרבות, הרגלים ואישיות-למי-שיש), כמו גם ההחלטה החד-צדדית לפנות לזר מוחלט בכינוי-חיבה-לכאורה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |