בתשובה להאייל האלמוני, 28/04/06 5:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למען האמת עניתי לך והתשובה משום מה נעלמה. אנסה לשחזר את התשובה. בנוגע לחששות, לפחות את הספק אפשר להסיר. קרוב לודאי שזה בדיוק מה שיקרה. יתר על כן זה כבר קרה. המשמעות של הרפורמה של נתניהו (2004) היא לפי הניסוח שלך הפעלת "מקדם עידוד לזיקנה בריאה" בשיעור של 0.60-0.75. כמובן שאין לצפות שהאוצר או שלוחיו המנהלים כרגע את קרנות הפנסיה, יטרחו לעשות את החישוב ולבשר לכל חוסך וחוסך כמה עלתה לו הרפורמה, אבל ההערכות ששמעתי מדברות על אבדן ערך בשיעורים של 25-40%. לסכומים ה"עתידיים", כמו זה שציינת (ה-30000) צריך להתיחס כאל חומר פרסומי ולא כאל התחייבות חוזית או "כסף בבנק". כאשר הקרנות מציגות לך את שווי החסכון שיעמוד לרשותך לעת פרישה, מדובר בהערכות ספקולטיביות מאוד. באופן טבעי הם מניחים כל מיני הנחות לצורך החישוב: בעיקר הם מניחים שתמשיך לחסוך עד גיל הפרישה ושהשכר המבוטח שלך לכל הפחות לא ירד. כלומר ההנחה היא שלא תפוטר, תפרוש פרישה מוקדמת, תחלה, תרד ברמת השכר שלך או כל דבר אחר שיקטין את גודל הפרמיה שאתה משלם. יש להניח כי הסכום האמיתי יהיה תמיד קטן (בהרבה?) מן ה"מובטח" (מה גם שהם משתדלים לא לחשב כל מיני עמלות, תשלומים ומיסים שגמלתך תהיה חייבת בהם. אני מעריך שהמספרים הללו ככלל לא ריאליים. כאשר נתניהו הבטיח סובסידיה לקרנות במידה והן לא יצליחו להשיג תשואה של 4% שנתיים, ההנחה היתה שלא יהיה צורך בסובסידיה, כך שמנגנון הסובסידיות בכלל לא סוכם. (איך ומתי יחלקו את הסובסידיה בזמן ובין הקרנות למשל?). לפי מה שטען היועץ ההוא, הגרעון הוא כל כך עמוק שהסכומים שצויינו לא יספיקו. מה יקרה במקרה כזה? כפי שהציעו כאן צריך כנראה לפזר את החסכונות בין כמה גורמים ולהתפלל שלא כולם יפשטו את הרגל בבת אחת. אני הייתי נותן העדפה לביטוחי המנהלים של חברות הביטוח ע"פ הקרנות ה"ממשלתיות" (מקפת, מבטחים, קג"מ), מכל מיני סיבות, שהעיקרית בהן היא שזו נראית לי פרקטיקה לא בריאה להמשיך להפקיד כסף בידי מישהו שכבר רימה אותך פעם אחת ומכר לך כל מיני הבטחות בלתי ריאליות. לגבי "בתנאי סעיף 19א", הייתי מציע לך לנסות לבדוק במה המדובר. בניגוד למה שתארת, חברות הביטוח וקרנות הפנסיה והגמל הן חברות מאוד לא "טרחניות". מבחינתן ככל שתדע פחות מה קורה בקרן שלך עדיף. הן "יטריחו" אותך מעט ככל האפשר. אם הם שולחות לך דו"ח דו-שנתי, הרי זה רק משום שהחוק מחייב אותן לכך. הם ישלחו לך מעט חומר ככל האפשר ורק מה שהן מחוייבות לשלוח לך. כאשר כבר פונים אליך ומחתימים אותך על כל מיני מסמכים וסעיפים, בדרך כלל מדובר בחדשות רעות עבורך (למשל שינויים לרעתך במבנה החסכון, הוני/קצבתי למשל היתה הפנייה האחרונה אצלי). במידה ויש לך את היכולת והסבלנות, כדאי לפחות לנסות להבין מה רוצים ממך ולא לתת להוביל אותך כסומא בארובה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה לדעתך היתה צריכה להיות מדיניות ממשלת ישראל לטווח ארוך בנושא הפנסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיה צריך לעשות לפני 20-25 שנה מה שניסה נתניהו לעשות עכשיו (כנראה ללא הצלחה): להכריח את הקרנות לשמור על איזון אקטוארי. זה לא מבטיח שהקרנות ירויחו כסף, אבל לפחות הקרן לא תעלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לשאול מה היה צריך לעשות כדי ליצור איזו ודאות מה אתה אמור לקבל לאחר היציאה לפנסיה. על פי מה שאתה כותב, בשיטה הפנסיונית יש המון אי ודאות- בשיטה לאחר רפורמת נתניהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא. האי-ודאות שלאחר רפורמת נתניהו החליפה את הודאות הגמורה (פשיטת רגל צפויה בטווח של 5-10 שנים) ששררה לפניו. נראה שנתניהו הוא מעין תאום סיאמי של אהוד ברק, המגיע עם כוונות ותובנות טובות אך איכשהו תמיד במהלך הביצוע הכל משתבש. צריך להבין שבפני קרנות הפנסיה ניצבה ברירה בלתי אפשרית. קיצוץ זכויות ותכניות פנסיה "קמצניות" שעלולות לגרום לבריחת חוסכים והחרפת הגרעון האקטוארי מול הרחבת זכויות ותכניות פנסיה "בזבזניות" שאמנם בטווח הקצר עוצרות את בריחת החוסכים אך לטווח ארוך הן יוצרות גרעון אקטוארי המרוקן את הקרנות. הצרה היא שמנהלי הקרנות היו (לשמחת אנשי האוצר) מינויים פוליטיים ולא אנשי מקצוע מתחום הביטוח, כך שהאופציה הראשונה (הדורשת מומחיות מקצועית מן המעלה העליונה) לא היתה בכלל בגדר אופציה. מובן שהם בחרו באופציית "אחרינו המבול" (בצורת "נסבך כל כך הרבה אנשים בעסק וניצור גירעון כל כך עמוק שהממשלה תאלץ לבוא ולהציל את הקרנות"). נדמה לי שבנקודה זו חזרנו לשאלת השו"ח מול המשק הריכוזי. לפחות בתחום הביטוח הפנסיוני נראה לי שצריך להעדיף את המשק הפרטי. באירופה שם יש בעיה אמיתית של הזדקנות האוכלוסיה, עם כל הבעייתיות של קרנות הפנסיה שם, הן עדיין לא מתמוטטות על ימין ועל שמאל. כניגוד לכך ברוסיה, המערכת הפנסיונית פשטה את הרגל לחלוטין. ושוב אני חוזר למה שנראה לי יושב בלב העניין: ממשלות ומדינות (ואפילו הסתדרות) אי אפשר לתלות בכיכר העיר. אנשי עסקים ומנהלי חברות פרטיות עשירים קשה מאוד, אך בכל זאת אפשרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אינני מכיר אף עמוד תליה שישלם פנסיה במקום בעל ההון שפשט את הרגל ונתלה עליו. אני חושב שהגישה הבינארית שאתה מציג היא תולדה של טראומה ולא חשיבה מקיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר אף תא כלא שישלם במקום הגנב שכלוא בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה בדיוק התכוונתי. שוקי שמאל ציין את היתרון של קרן הפנסיה הפרטית בזה שבעל קרן שפישל- ישפט "יתלה". קרן ממשלתית או היסתדרותית-לא. בתקופה שמדובר עליה- עד שנות ה-90- רבים שאבו כסף: פרטיים, היסתדרותיים וממשלתיים. יש אין ספור דוגמאות כאלה: קבלנים, החברה הימית להובלת פרי, עובד בן עמי, קרנות פנסיה היסתדרותיות, אם היו אז קרנות פנסיה גדולות פרטיות-היינו שומעים על מעלליהן גם כן. אינני מקבל את התפיסה שלא יכולה לקום קרן פנסיה ציבורית שתהיה יעילה, מפוקחת כראוי, ושמטרתה לא תהיה למקסם רווחים לבעלי המניות. כן למקסם את כספי העמיתים. זה כמו האמירות השיטחיות שהסוציאליזם או מדינת הרווחה נכשלו כי תראו את בריה"מ. במאה השנים האחרונות הקפיטליזם נכשל באופן מחפיר ; בגלל זה קמה אחרי מלחמת העולם השניה מדינת הרווחה בה המדינה לקחה אחריות (אם שכ"ג ירצה להשתמש במושגים :אמא-ילדים -יבושם לו; אני לא משתמש בהם כי אמא אי אפשר לבחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני חולק על תגובתך האחרונה. 1. חשיבה מקיפה בנושא דורשת לכל הפחות תואר בכלכלה/אקטואריה ולכך איני מתיימר. לכן אני גם לא מתיימר לדעת אם הרפורמה של נתניהו טובה או רעה. 2. הזכויות קוצצו וההבטחות היו ואינן. זוהי עובדה. הכסף המועבר מדי חודש בחודשו אל קופות הקרנות אף הוא ככל הנראה זורם לחבית נקובה. זה לפחות סוג של טראומה. 3. כאמור אני לא יודע אם רפורמת נתניהו תציל את הקרנות או לא. ברור לי שהיא היתה נחוצה ואיני מתלונן עליה. טענתי העיקרית היא שאם נגזר עלי להיענש, ברצוני לדעת מדוע ומיהם האשמים בכך. אומרים לי: ניהול כושל. של מי? של מחלקות התה? של המחשבים? כיצד יתכן שכולנו לקינו ואיש אינו אשם? איך אפשר להמשיך להפקיד כספים במוסד, כאשר רואים בעליל שאין שום סנקציות נגד ניהול כושל של המוסד? 4. התאוריה שלך על משק ריכוזי ובקרה היא יפה ואולי גם נכונה בתחומים רבים. דבר אחד אי אפשר להכחיש: במקרה הזה הבקרה של ההסתדרות והממשלה לא פעלה (ושהכ"ג יגיד לך שלפחות הבקרה של הממשלה גם לא היתה צריכה לפעול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בעד משק ריכוזי; היכן קראת אצלי שאני בעד משק ריכוזי? לא כל מה שהוא ניהול ציבורי הוא ריכוזי. אין לי שום ויכוח איתך שהעניינים לא התנהלו בסדר. אני חושב שהמיתוס שנבנה כאן כאילו הניהול לא היה בסדר בגלל שהיה ממשלתי או היסתדרותי ואילו היה פרטי היה בסדר- אין לו סימוכין במציאות. הניהול הלא תקין לא היה קשור לעובדה שהיה ממשלתי או של אגודים מיקצועיים אלא היה קשור שיטת מימשל שהתפתחה בארץ ובהסתדרות כפי שהיתה. כבר כתבתי קודם שגם הניהול הפרטי היה לקוי. איגודים מיקצועיים יכולים להיות בעלי קרנות פנסיה טובות ויעילות ויותר מפרטיות. בהגדרה בקרנות פנסיה פרטיות יש סתירה מובנית בין האינטרסים של העמיתים לבין האינטרסים של הבעלים. בקרנות פנסיה בבעלות ציבורית כלשהי לפחות בהגדרה, האינטרס הוא של העמיתים והרווח והדיבידנדים אינם זורמים החוצה בכמות הגדולה ביותר האפשרית. איך בונים את הדברים שיתפקדו היטב? היום זה אפשרי. חברות ממשלתיות יכולות להיות חברות מאד יעילות.לחברות הממשלתיות אצלנו יש היסטוריה ולכן הן נתפסות כבעייתיות במידה מסויימת. אם אתה מקים היום חברה ממשלתית או ציבורית, אתה יכול לבנות אותה גם באופן שתהיה יעילה, גם הוגנת לעובדים (לא תעסיק עובדי קבלן, תשלם שכר הוגן, לא תיצור חוסר יציבות כדי לשלוט בעובדים באמצעות הפחד) וגם בסה"כ תתן תמורה טובה יותר למושאי מטרותיה. עניין הפנסיה במדינת ישראל צריך להיות מוגדר מחדש (תןך כדי חקיקת חוק הפנסיה הממלכתית). ברגע שיוגדרו המטרות המשותפות של העמיתים וממשלת ישראל- בניית פנסיה יציבה והוגנת לאזרחי ישראל השונים לטווח ארוך-אפשר יהיה לבנות את התשתיות לכך. לדעתי, במדינה מודרנית לא יכולה להיות פנסיה יציבה לטווח ארוך ללא אחריות משותפת גם ממשלתית. האידאולוגיה של כלכלני האוצר (כבר הרבה שנים-לא רק נתניהו) היא להפטר מהאחריות הזאת ולהעביר אותה לשוק הפרטי. אידאולוגיה זאת מוגדרת כנושא אובייקטיבי ומדעי והוא לא. האידאולוגיה השלטת באוצר אינה תומכת ביציבות אלא ביתרון המערכות ה"גמישות". נשמע טוב עד שיורדים לפרטים ומבינים מה עושה הגמישות היתרה לאנשים. כמו בכל דבר גם כאן, האלוהים נמצא בפרטים ובפרופורציות. תפקיד הממשלה לא אמור להיות ניהול ריכוזי; תפקידה צריך להיות תפקיד של בקרה שהדברים מתנהלים על פי החוק והמטרות שהוגדרו, והממשלה גם תצטרך לתת ערבויות מסויימות לקרנות. אם הבקרה שלה תהיה טובה- לא ידרש שימוש בערבויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובות שלך כרגיל מעוררות הרבה נקודות למחשבה ולליבון. בתחילה חשבתי לרכז תחילה את תשובותי בנושא הפנסיוני ואח"כ לעבור למספר תגובות בנושא הויכוח משק ריכוזי/מבוקר/חופשי. אבל כעת אני רואה שהנושא הפנסיוני הוא בחזית של הויכוח הזה ובעצם אי אפשר להפריד ביניהם. ההתיחסות לויכוח הרחב הזה דרך הפריזמה של הביטוח הפנסיוני אולי תתרום לכך שתרומתנו לויכוח לא תהיה "עבשה" לחלוטין. א. "אין לי שום ויכוח איתך שהעניינים לא התנהלו בסדר" - אבל נראה שיש ויכוח גדול ביננו מדוע הם התנהלו כל כך לא בסדר. אני רוצה לחזור ולהדגיש שאיני מבטל את הבעיות האמיתיות שיש לביטוח הפנסיוני בעולם המפותח: הזדקנות האוכלוסיה, בלימת הצמיחה, הקיטוב המעמדי. מבלי להתימר להבנה מקצועית, אני חש שאין ספק שיהיה צורך להוריד את רמת החיים של הפנסיונרים בעתיד הקרוב. דבר זה הוא אכזרי עד כדי חוסר-אנושיות במשקי האבטלה ובמשק הבריאות המודרני (המתייקר והולך ומותיר את לקוחותיו חיים אך חולים), אך איני רואה מוצא אחר. (אני חש שאתה באמונתך האופטימית במשקים ציבוריים, באופן בלתי מפורש מבטל את הקשיים הללו). ב. העומק והמהירות של המשבר האקטוארי והעובדה שישראל היא מדינת מעבר בין "מתפתחת" ל"מפותחת" מבחינת חתך דמוגרפי מעידה כי השימוש בעניינים אלו בהקשר הישראלי של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הוא הונאה וזריית חול בעיניים. תחת המסווה של בעיות אלו נקטו הקרנות ההסתדרותיות (באישור הפסיבי, ולטענתי גם בעידוד האקטיבי, של משרד האוצר) באיסטרטגיה פנסיונית הרפתקנית וחסרת אחריות שאינה מתאימה לקרנות פנסיה ציבוריות וממוסדות ומתאימה יותר לחבורות נוכלים ומשחקי פירמידה. גם אם האיסטרטגיה הזו לא היתה ביוזמת הממשלה וחכמי האוצר (ובכך כאמור קשה לי להאמין), הממשלה, לכל הפחות, נכשלה בדיוק בעניין הבקרה על מוסד כלכלי בו היתה בעלת עניין מרכזי. ג. "הניהול הלא תקין ... היה קשור בשיטת מימשל שהתפתחה בארץ ובהסתדרות כפי שהיתה." - אולי הניהול הלא תקין הזה קשור בכך שהניהול היה בידי גורמים לאומיים (ממשלה, מפלגות) שתמיד יש להן את האופציה להסיח את דעת הציבור ממחדליהן הניהוליים ע"י העלאת נושאים בטחוניים/ע/דתיים ולחמוק מן התשלום על הפגיעה בכיסם הפרטי של הבוחרים? תן לי בבקשה שמות של 3 אנשים שהיו אחראים לאסטרטגיה הפיננסית של הקרנות ההסתדרותיות? האם אין זה מאפיין שהאיש היחיד ששילם את המחיר על תרגיל העוקץ הפנסיוני היה מי שניסה לעשות משהו לתיקון המעוות, כאשר האחראים למעשה קבלו את המנדט להמשיך בתעלוליהם (האחד בחסות תעמולה שקרית של מדיניות חברתית הגיע להיות "נשיא" המדיניות הבטחונית, והשני הצליח לנתב קולות של ממורמרי הפגיעה להמשך מדיניות "מכירת העתיד"). ד. "לא כל מה שהוא ניהול ציבורי הוא ריכוזי." - אכן יש מקום לכמה אבחנות. הויכוח האמיתי היום אינו בין משק ריכוזי לשו"ח, אלא בין משק מבוקר לשו"ח לחלוטין מבקרה ציבורית. האמונה שלך ב"חברה ממשלתית או ציבורית, ... יכול[ה להיות] ... יעילה, ... הוגנת לעובדים (לא תעסיק עובדי קבלן, תשלם שכר הוגן, לא תיצור חוסר יציבות כדי לשלוט בעובדים באמצעות הפחד) ..." מוכיחה שאתה קצת "לא בעניינים". היכן אתה מוצא היום במשק חברה כזו. אולי אתה מתכוון ל"חברת העובדים או "סולל בונה"? או אולי לקיבוצים/מושבים עם חבריהם התאילנדים והפיליפיניות?. קח את המשק המוניציפלי הציבורי שעובדיו נקלעו למשבר אלטרנטיבות כל כך חריף שהם חזרו למצב "עבדות" (עבודה במשך חודשים ללא משכורת בכלל). ה. אתה מתעלם מן המקרה הרוסי שם המוני העובדים הוחזקו במשך עשרות שנים ברמת חיים נמוכה בתואנה שהמדינה שומרת את ה"רווחים" כדי להבטיח להם מערכת חינוכית/בריאותית/ביטוחית ש"תתן תמורה טובה יותר למושאי מטרותיה". בדיעבד המערכת פשטה את הרגל לחלוטין והתברר שה"רווחים" שמשו כדי לחמש אירידנטות בינלאומיות ואת הברברים של העידן החדש. קח את קרנות הפנסיה של האיגודים בארה"ב. הסתכל על הביטוח הלאומי אצלנו המשלם לנתמכיו כ-1500 ש"ח כאשר רמת ההוצאה הממוצעת של זוג בלי ילדים היא 3500-4500. הסתכל על חוק הבריאות הממלכתית שהניהול הציבורי הפחדני וההיסטריה התקשורתית דוחפים אותו להקצאת משאבים לא רציונלית (כמו התוכנית בולדוג" ש"גילתה" שכל כך הרבה כסף הוקצה לסל התרופות, שקופות החולים משתמשות בחלקו לצרכים אחרים. המסקנה היתה כמובן שצריך להשתמש בכסף כדי לקנות עוד תרופות שתועלתן מפוקפקת ו/או יש להן חלופות זולות בהרבה). מהיכן אתה לוקח את הבטחון שניהול ממשלתי/ציבורי/איגודי יכול לקיים ביטוח פנסיוני יעיל אני לא יודע. ו. "תפקיד הממשלה לא אמור להיות ניהול ריכוזי; תפקידה צריך להיות תפקיד של בקרה שהדברים מתנהלים על פי החוק והמטרות שהוגדרו, והממשלה גם תצטרך לתת ערבויות מסויימות לקרנות. אם הבקרה שלה תהיה טובה- לא ידרש שימוש בערבויות." - אכן. הויכוח היום הוא של חסידי המשק המבוקר מול תומכי השו"ח הדורשים לשחרר אותו לחלוטין מכל בקרה ציבורית/ממשלתית. אני כסוציאליסט-ריאלי רואה במחדל הבקרה של ההסתדרות/ממשלה בנושא קרנות הפנסיה מכה ניצחת לעמדתנו. הייתי מאוד רוצה לראות את האחראים לכך מועלים לגרדום המטאפורי. במקום זאת אני רואה אותם זוכים לדיוידנדים אלקטורליים. אם הממשלה/האיגודים כשלו באופן מחריד בנושא הבקרה ולא נראה שהן משלמות מחיר כלשהו על כך, איך נשכנע אחרים שהמודל הזה הוא מעשי? ז. "הניהול הפרטי היה לקוי." - אני לא יודע על מה אתה מסתמך. חברות הביטוח באירופה המפותחת עומדים באמת בפני הבעיות האמיתיות של העולם המפותח. נראה שבסיוע סובסידיות ממשלתיות הן מצליחות להחזיק מעמד תוך ניהול מדיניות פיננסית שמרנית וזהירה. גם בארץ חברות הביטוח, במקרה היחיד בו הן שינו את "כללי המשחק" עשו זאת לא מיזמתן אלא בלחץ ממשלתי (השינויים באופציות ההיוון נעשו בהוראת האוצר של נתניהו אאז"נ, כנראה גם כדי להגן על הקרנות הציבוריות ואולי גם כחלק מהופעתו הגואלת של מנגנון הבקרה עליו אתה ואני מדברים). הבעיה האמיתית של החברות הפרטיות היא העלמותן של החברות הקטנות ורכישתן ע"י מונופולים מה שמדכא את התחרות. יתכן שבהנתן הצורך לצמצם את זכויות החוסכים אין זו אלא התנהלות בריאה ותקינה של שוק הביטוח הפנסיוני. ה. אני חייב להודות שהטיעון בדבר הפחד מענישה כמוטיבציה לניהול תקין של חברות פרטיות הוא קצת חלש. זה בבחינת הכרחי אבל לא מספיק. ברצוני להוסיף כאן טיעון אחר: מנהלים של חברות פרטיות הם בעלי מוטיבציה לנהל מדיניות לטווח רחוק מתוך הרצון להוריש לצאצאיהם את עושרם. מנהלים של חברות ציבוריות בניהול נבחרי ציבור כמעט תמיד יבחרו באופציה של "אחרי המבול". האם אין פרשת הקרנות ההסתדרותיות דוגמה קלאסית לכך. בין אם האשם הוא הסתדרותי או ממשלתי, לב המחדל היה מכירת העתיד לצרכי היום. ח. טענתי שמדיניות פיננסית "מרחיבה" (הרפתקנית), דוגמת זאת שנקטו הקרנות ההסתדרותיות, אינה מתאימה למוסדות מוניטריים עם קהל לקוחות עצום וסכומי כסף דמיוניים. אני יודע שהנימוק הנגדי של סוציאליסטים רדיקליים יהיה מדיניות הניו-דיל של רוזבלט (שהשתמשה בכספי פנסיה להשקעות בפיתוח תשתית ויצירת מקומות עבודה במפעלים ציבוריים כמו פיתוח עמק הטנסי). בתשובה לטיעון הזה יש לזכור 3 דברים. ראשית מדיניות הניו-דיל ננקטה בתנאים מאוד קיצוניים. הסוסים שם כבר ברחו מן האורווה. כאשר מיליונים בגיל העבודה הסתובבו ללא עבודה, למעשה לא היה בכלל עתיד שעליו היה צריך להגן. כאשר לוקחים מן הפנסיונרים והנתמכים את קו ההגנה הראשון של קרוביהם העובדים, שום מדיניות ציבורית לא תוכל להחליף אותו. לא זה היה המצב כאשר החלו הקרנות ההסתדרותיות במסע הבטחות השוא שלהן. שנית בארה"ב היה ממסד חזק מאוד (בקפיטול) שהגן בעקשות על ההון הפרטי והציבורי, ומנע את משיכתו החוצה עד לפרוץ המלחמה העולמית. המימוש והרווחים של מדיניות הניו-דיל למעשה בוששו לבוא עד לפרוץ מרוץ החימוש שלפני המלחמה. ושלישית צריך לחשוב אם היום אופק צמיחה בעולם הישן הוא עדיין כמו זה שהיה בעולם החדש בשנות השלושים. כאשר המצוקות הדמוגרפיות והאקולוגיות הולכות וסוגרות עלינו, האם אנו רשאים להשקיע בצמיחה ("התרחבות") עתידית. זו באמת שאלה קשה. להאמין בצמיחה מהירה אקס מאכינה כמו נתניהו והקרנות ההסתדרותיות בזמנן זה גרוע מפשע. זו איוולת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אינני מבטל את הקשיים של המערכת הפנסיונית. אינני מתעלם לא מהזדקנות האוכלוסיה, לא מבלימת הצמיחה, ולא מהקיטוב המעמדי. כדי להתמודד עם בעיית התנודות בצמיחה, הקיטוב המעמדי ועוד בעיות קשות ומבניות של קפיטליזם בלתי מבוקר - הוכנסה מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השניה. מדוע התנהלו הדברים כך? לא בגלל שמדינת ישראל היתה מדינת רווחה; מדינת ישראל לא היתה מדינת רווחה מודרנית. היא היתה במידה מסויימת דמוקרטיה עממית כמו פולין, רק שחלוקת העוצמה לא היתה בינה לבין הכנסיה אלא בינה לבין המיגזר הפרטי (אם תרצה להכנס לעניין- אפשר יהיה לעשות את זה). הטרנספורמציה והצמיחה במדינת ישראל היו מהירות מאד ומדינת ישראל תפקדה עדיין בחלקה כמדינה בדרך (בין היתר בכל מה שהיה קשור להסתדרות )-מה שגרם לגידול קצת מעוות. אתה מתייחס לקרנות הפנסיה ההיסתדרותיות כמשהו בפני עצמו, אך הן היו חלק בלתי נפרד ודי אופייני למדינה. שני הלינקים הם של ספר שיצא באופן קצת תמוה לפני 20 שנה. בלינק השני מסופרת דרכה המפותלת של הוצאת הספר. אחד המחברים הוא ביכלר מב"נ, שהיה כמדומני עיתונאי כלכלי בעיתון חדשות. הם מראים את הקשר בין השלטון "הסוציאליסטי" לבין המגזר הפרטי. ב. עניין הנוכלות של הקרנות בדרך שאתה מציג אותה, הוא קצת מופרז. נוכלות מובהקת היתה אם בעלי הקרן היו לוקחים את הכספים לעצמם. הם הטיבו באופן מופקר עם קבוצות גדולות ושנתונים שלמים. בספר שבלינק מתוארים פעלולים בהם הוציאו אנשים פרטיים את הכספים שהמדינה והציבור השקיעו בהם. אתה צודק שכולם היו קשורים עם כולם. אני לא הייתי מבטל את עליית תוחלת החיים. בעקבות התכנית של האוצר בעיניין הפנסיה, שמעתי הרצאה של אקטואר והוא טען שאם מנטרלים את עניין עליית תוחלת החיים מהגרעונות (עליית תוחלת החיים היתה תופעה כללית), אז אפשר היה להבריא את הקרנות (עם עזרה כמובן). היות שאינני אקטואר, אז אינני יודע יותר מכך. מה שהוא אמר הוא שאם היו אלה קרנות פרטיות, הן היו שואבות בתנאים ההם את הכסף לכיסן הפרטי. ייתכן ואתה צודק באשר ליכולת לנסות לשפוט את האשמים. אני אישית אינני מאמין בכך יותר מדי; מה שבטוח הוא שציבור יותר רחב היה נדפק. ג. אתה צודק שזו היתה השיטה ולא נשארו אשמים שמיים. אינך צודק כשאתה מייחד את שיטת המימשל אז מזו היום בזה שהיא השתמשה בנימוקים ביטחוניים ואחרים כתירוצים. היום ההנמקות הן אותן ההנמקות כשהדברים אמורים בחלוקת העוגה הלאומית. כתבתי לך פעם שהסכמת ההיסתדרות להסתפק בהצמדה חלקית למדד, נבעה מהסכמה של האוצר לתמוך בקרנות הפנסיה תמורת זה. ד. אין בישראל דוגמאות של חברות ממשלתיות יעילות בגלל שהן חברות ותיקות-מהתקופה "ההיא". יש דוגמאות של חברות ממשלתיות מאד יעילות בגרמניה למשל. בישראל לצערי הבעלויות הציבוריות צריכות להיות מוקמות לא על בסיס מתכונת הבעלות והפעילות הציבורית הקיימת. האמן לי שאני בעניינים. המיגזר הציבורי בישראל יכול להיות מוגדר כקרוב למחפיר. הטענה שלי היא שזה מסיבות היסטוריות ואחרות אך לא הייתי מגיע למסקנה שבעלות ציבורית היא מושחתת ולא יעילה מטיבעה; בתנאים הפוליטיים והתרבותיים ששררו במדינת ישראל אכן כך זה היה. ה. בריה"מ לא היתה דוגמא למדינת רווחה מודרנית. השימוש בסיוע לחמוש אירידנטות מודרניות היה קיים בשתי המעצמות באופן נירחב. קח עכשיו לדוגמא את הגרעונות האמריקאים. אינני יודע מהו המצב של קרנות הפנסיה של האיגודים המיקצועיים שם. אני רואה כמה קרנות שאינני יודע של מי הן, מושקעות בין היתר במניה שהגיעה ל-90$ ועכשיו שווה 1.4$ . אין לי מושג באיזה מחיר קנו אותן אבל חלק מהקרנות שם אינן של האיגודים. הדוגמאות של הקרנות הפרטיות בארה"ב מראות שאי אפשר להשאיר את ענייני הפנסיה לשליטתו הבלעדית של המיגזר הפרטי. בעניין חוק הבריאות הממלכתי: נכון. הניהול שלו הוא בדיוק כמו שתיארת. כשהוקם הוא היה מערכת די מאוזנת, אך הוא הוקם בניגוד לדעת האוצר והאוצר דאג להפכו לנכה- ביטול מס מקביל. כדי להשוות מערכות מריאות פרטיות לציבוריות, תשווה את המערכות האירופאיות למערכת האמריקאית. המערכת הממשלתית שלנו-חוץ ממערכת הביטחון- נשלטת ומנוהלת על ידי האוצר. אינני יודע מהי המדיניות שלו היום, אך מי שהיה אחראי על תחום הבריאות במשרד האוצר-חיים פלץ- חתר ודחף לאמריקניזציה של המערכת. אני מציע לך לשמוע מחיים רמון, אם תוכל, על חייו כשר הבריאות עם חיים פלץ. מצד אחד ניסחו חוק ביטוח בריאות מאד מתקדם (לדעת מומחי בריאות מאירופה), ומצד שני גורם רב עוצמה בישראל מסרס את החוק. בעניין סל התרופות- מה אתה מציע חוץ מדיון ציבורי יותר פתוח? ו. לגבי כשלונות הבקרה והניהול של ההיסתדרות והממשלה-אתה צודק. אם אפשר היה לפרק את ההיסתדרות ולבנות איגודים מיקצועיים במתכונת אחרת - היה היה הרבה יותר טוב. להיסתדרות אחריות כבדה בהתפוררות והשחתה של העבודה המאורגנת. אני זוכר את שנות ה-80 העליזות; אינפלציה יזומה וראשי ההיסתדרות אינם מבינים את טבעה-או אולי יותר גרוע- מבינים אך בגלל שכמה איגודים חזקים נהנים ממנה-היא אינה עושה כלום בנידון אלא להיפך; מסכימה לטפל במרכיב השכר שבמחירים בלי לדאוג שקודם כל יטפלו במרכיבי הריבית והרווחים. ז. בעוד 20 שנה נראה האם הרווחים בקרנות הפנסיה היו קשורות למרכיבים האחרים בקרן. אתה צודק לגבי השתלטות תאגידי ענק על שוק הפנסיה. הטיעון שלך בדבר הנטיה של התאגיד הפרטי לפעול לטווח ארוך והחברה הציבורית לטווח קצר-לא בהכרח ולא פעם הפוך בדיוק. קיימת תופעה בתאגידים בה בעלי המניות הקובעים רוצים לממשל רווחים מה שיותר מהר. קח לדוגמא את קניית חלק מבנק הפועלים על ידי הדנקנרים; הם לקחו הלוואה בבנק לאומי ובנו על דיווידנד גבוה שישמש להחזר ההלוואה. זה איננו מהלך מאד נדיר. אולי השקעה שלך היא לטווח מאד ארוך אבל בישראל לא כל כך שואלים בעלי מניות זוטרים. יש לא מעט "התייעלויות" שאינן ממש לטווח ארוך אלא כדי להרים את הרווח והדיוידנד. המדיניות המרחיבה ברמת המקרו אינה קשורה לאי סדרים בחברות מסויימות. לא להיסתדרות ולא לאף חברת פנסיה אין זכות לפעול במדיניות מרחיבה של "העתיד ישלם". מותר להן אם זהו חלק ממדיניות לאומית כוללת שיש התחייבויות ממשלתיות גלויות בצידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בדיקה, שאלה והערה: 1. כדי שאהיה בטוח שהבנתי: האם הרפורמה מורידה ממה שכבר חסכתי (למשל, על-ידי מיסוי הסכום הזה כשארצה להשתמש בו), או רק ממה שעוד אחסוך? 2. הקרן לא מספרת לי מה יהיה שוויה כשאפרוש לפנסיה, אלא רק כמה כסף יש לי עכשיו (הפקדות עובד ומעביד, ורווחים). האם הסכום *הזה*, שעליו מדווחים לי מדי שנה, נמצא בסכנה? (סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל נדמה לי שהעניין חשוב ונוגע לעוד קורא או שניים, מאלו שנמצאים בטווח הגילאים 21-65). 3. לגבי זיהוי קרן שמצבה רעוע והיא עלולה להתמוטט, כדאי לשים לב שידיעה כזו שווה משהו רק אם אתה בין הראשונים שהיא מגיעה אליהם. אם מפרסמים בעיתון, זה כבר מאוחר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בודאי שכן. הנה ציטוט מאותה הרצאה: "משמעות המעבר לתקנון אחיד: א. ביטול הסכמים מיוחדים-תעשיינים, תעשייה אוירית, בזק ועוד). ב. יישור קו לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר. ג. הקטנת זכויות.". מה התוכן של ראשי הפרקים האלו? זה כבר מתחיל להיות מסובך. אנסה לתת לך תכף דוגמה וזה בעיקר קשור לשאלתך השנייה. 2. קודם כל כדאי להתרגל (21-67). שנית הסכום הזה שעליו אתה שואל, הוא פחות רלאבנטי לחישוב הקצבה שלך ממה שאתה עשוי לחשוב. הסכומים האלו בעיקר אומרים לך כמה אתה והמעביד שלך שלמתם בפרמיות לקרן. בהנחה שתגיע בשלום לארוע הביטוח שלך (מועד הפרישה שלך), מחושב עבורך "שכר קובע לפנסיה", ממנו תקבל 2% עבור כל שנת חסכון שלך, אך לא יותר מ-70%. כלומר אם עבדת וחסכת 35 שנה ויותר תקבל כל חודש 70% מן "השכר הקובע לפנסיה" שלך. השכר הקובע הזה נקבע לפי כל מיני שקלולים ומיצועים (שיטת 3 השנים האחרונות, שיטת הממוצעים ועוד) של תשלומי הפרמיה שלך. כלומר גובה השכר הקובע שלך נקבע באופן עקיף לפי גודל הסכומים שאתה והמעביד שלך העברתם לקרן. ועכשיו 2 דוגמאות כיצד פוגעים בחסכון שלך. א- "יישור קו לפי המכנה המשותף הנמוך" -משמעותו בחירת שיטת המיצוע הפחות טובה עבורך מבין השיטות הרבות שהיו לפני הרפורמה, מה שפוגע באופן ישיר בגובה השכר הקובע שלך. ב- נניח שאתה עובד מגיל 30. בגיל 65 הגעת ל-35 שנות חסכון ול-70% המירבי. זה שאתה נאלץ לשלם עוד שנתיים (עד גיל 67) יכול לשפר את הקצבה שלך רק באופן שולי (אם העלו את שכרך בשנתיים שלפני הפרישה). בעיקרון מדובר פה בעוד שנתיים של תשלומי פרמיות ובפחות שנתיים של תשלומי פנסיה. 3. המצב הגרוע של הקרנות ידוע כבר לפחות 10 שנים, כך שראשונים כבר לא נהיה. אני חושב שבמקרה הזה מתקיים הפתגם שאם אתה חייב 5000 שקל אתה דואג, אבל אם אתה חייב מיליארד שקל אז בעלי החוב שלך דואגים. כפי שנוכחנו עד עתה, יש הרבה מאוד גורמים שמאוד חשוב להם שהקרנות ימשיכו לנשום. העניין כאן הוא שגם אם ידוע לך שהקרן תעלם בעוד 3 שנים מהיום, אין באפשרותך למשוך את כספך מן הקרן בלי לאבד חלק גדול מכספך. לגבי המשך התשלומים לקרן, זו כמו תמיד שאלה של אלטרנטיבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. כאן נולדה לה נקודה חדשה. אני (והמעביד) מפקידים מדי חודש סכום מסויים בשקלים-שקלים. אבל כשאני מגיע לגיל הפנסיה, (אכן, 67 (ומן הסתם, גם המספר הזה לא קדוש)), אומרת לי הקרן - עצור! השקלים שלך הפכו אצלנו לשקלים-של-קרן. כדי לראות אותם בחזרה, אתה צריך לקבל אותם בצורת קצבה, לפי חישוב-קסמים שאנחנו עושים, בהנחיית האוצר, או ש"נהוון" לך אותם (כלומר, נכפיל ב"מקדם היוון" קטן מאחד). את המעבר משיטת שלוש השנים האחרונות לשיטת הממוצעים אני יכול להבין (יש בזה הגיון כלכלי, וזה מבטל אפליה לרעת עובדי כפיים ששכרם נוטה לרדת לקראת הפנסיה במקום לעלות). אבל נניח שבגיל 60 אני מחליט להוריד קצת את אחוזי המשרה, או שאני מפסיק לקבל תוספות-מאמץ שונות ומשונות, והשכר שלי באותן שלוש שנים אחרונות יורד. האם הרפורמה באמת אומרת שבמקרה כזה יפעילו בשבילי (במיוחד) את השיטה הישנה? (עד כאן הכל היה פסימי-אך-מתקבל-על-הדעת. כאן הגענו לשלב הלא-יאומן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה הערות: 1. אכן כך. אבל זהו ההיגיון של הביטוח הפנסיוני. נניח שאתה מאריך ימים ושנים. אתה אינך רוצה שקרן הפנסיה תבוא ותגיד לך: "סטופ, הכסף שלך נגמר!". כפי שאמר שהכ"ג אלו המתים מוקדם ממנים את אלו המאחרים למות. (מובן שהשיטה הזו לא קשורה בשום צורה לרפורמת נתניהו. פשוט, כך עובדים מנגנונים פנסיוניים). 2. כאשר מדברים על "היוון" בהקשר הזה, מתכוונים למשהו אחר. בביטוחי מנהלים יש בד"כ אופציית היוון, שמשמעותה היא ויתור (חלקי או מלא) על הפנסיה הקצבתית וקבלת הסכום (או חלקו) שצברת בבת אחת. בצורה כזאת אינך צריך להמר על אריכות ימיך. מצד שני הכסף יכול להיגמר או שתפסיד אותו. כספיח של רפורמת נתניהו, הממשלה התערבה בנושא ההיוון בביטוחי המנהלים (המנוהלות ע"י חברות הביטוח) ולמעשה קיצצה באופן משמעותי את האופציה הזו. (אתה יכול להוון רק את הסכום חסכת לפני 2005 ואתה חייב להחליט על כך מראש עכשיו, כאשר מצב בריאותך בגיל 67 לא ידוע לך). 3. לא בדיוק "המעבר משיטת שלוש השנים האחרונות לשיטת הממוצעים". התבצע מעבר לשיטה אחידה שבאופן "פסימי-אך-מתקבל-על-הדעת" היתה הפחות טובה מבחינת החוסכים. השיטה האחידה היא איזשהו שקלול של שיטת 3 השנים ושיטת הממוצעים (שאני לא ממש מצליח להבין אותה), אבל נראה שהמטרה של התסבוכת היא לא לפגוע בזכויות קיימות אלא בעתידיות (כלומר שתגובת הנגד בקלפיות לא תבוא עכשיו אלא בעוד 5-10 שנים). לפי הבנתי התיקונים יצרו קו פרשת מים ב-10/2003. אלו שקיבלו העלאות משכורת גדולות לאחר תאריך זה הם הנפגעים הגדולים מן הרפורמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שקלים של קרן'' ומקדם ההיוון מבטאים את העובדה שמדובר בתוכנית פנסיה ולא בחיסכון. אם ניתן היה להוון את כל הסכום בגיל הפרישה, אפשר לשער שאדון מועלם הערירי בעל הלב הרופס ותוחלת חיים של שבועיים היה ממהר לעשות זאת, בעוד גב' זליוונסקי שרופאה מנבא לה עוד שבעה עשורים של פעילות נמרצת היתה מצפה מהקרן לממן לה את כל אותם עשורים מבורכים. קל להבין שמצבה של הקרן לא היה מזהיר בתנאים אלה. את הטרוניות על העלאת גיל הפרישה אפשר להבין, אבל אם נזכור שתוחלת החיים עולה ניווכח שהתשלומים הצפויים למבוטח הממוצע מתאריך הפרישה ועד פרישתו הסופית מעולמנו עולים אף הם. מישהו צריך לממן את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שאתה יודע, אבל לטובת הפחות בקיאים ברצוני להדגיש שהמרכאות ששמת סביב המילה ''ממשלתיות'' אכן חשובות. הקרנות האלו אינן באמת ממשלתיות אלא של ההסתדרות, והממשלה מעורבת בהן רק בעקיפין. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |