|
||||
|
||||
אתם מסיטים את הדיון. ברור שאנורקסיה עלולה לגרום למוות. כך גם חברות במאפיה, נסיעה באור אדום וניסיון להגיע לפסגת האוורסט. אלא שאלה לא מאובחנים כהפרעות נפשיות. ההבדל, לטענת המומחים, הוא ב''פגיעה בבוחן המציאות'', ולכן שאלתי מה ההגדרה שמשתמשים בה כדי לאבחן פגיעה בבוחן המציאות. לא קיבלתי תשובה, עדיין. |
|
||||
|
||||
עניין סיכון החיים הוא רק חלק מהסיפור. אתה יכול גם לעשן סיגריות למרות שזה מסוכן. החלק האחר שקיים באנורקסיה הוא שאם אומרים לך שטווח המשקל הנורמלי לגובה שלך הוא X, ואתה רואה שמשקלך הוא כ-20 קילו מתחת למשקל המינימלי, ועדיין מאמין שאתה שמן - ברור שיש כאן פגיעה בבוחן המציאות. |
|
||||
|
||||
הגדרת בוחן מציאות: הדרך שבה האדם מעריך ושופט באופן אובייקטיבי את העולם שמחוץ לעצמו. טלי נתנה לך בתגובה 381387 דוגמה קלאסית לבוחן מציאות לקוי. גם בתגובה 381539. המטפס על האוורסט יודע היטב שהוא עומד לטפס על האוורסט, הוא איננו טוען: אני הולך לטפס על גבעה קטנה, פיס אוף קייק בגובה בניין בן שלוש קומות. |
|
||||
|
||||
אבל ביקשתי הגדרה ולא דוגמאות. בתגובה 381387 טלי נתנה הגדרה שלא תואמת את מה שקורה בפועל, ולכן היא לא מספקת. ההגדרה שלך לבוחן מציאות טובה, אבל לא ברור ממנה מתי בוחן המציאות נחשב לקוי. גם המתאבד יודע היטב שהוא עומד להתאבד, ועדיין בוחן המציאות שלו נחשב לקוי. |
|
||||
|
||||
לא לכל אדם שבוחר להתאבד יש גם פגיעה בבוחן המציאות (ועל פי החוק, לא תמיד ניתן לאשפז אנשים שרוצים להתאבד בכפייה. מאידך, אנשים שרוצים להתאבד ולא רוצים לקבל עזרה פשוט לא יגיעו לחדר מיון). |
|
||||
|
||||
יפה, אז את יכולה להסביר איך קובעים אם לאשפז בכפייה מישהו שמתכוון להתאבד? כלומר, מהי אותה פגיעה בבוחן מציאות ואיך ניתן להבחין בה אצל מישהו? |
|
||||
|
||||
תזכיר/י לי את תקציר הפרקים הקודמים: אנחנו עדיין מדברים על המתאבד או על האנורקטית, או שמטעמי נוחות ופיוטיות עברנו לשמוליק אל-קאפונה שמטפס על האוורסט באור אדום? המתאבד אולי יודע שהוא עומד להתאבד, אבל האנורקטית לעיתים קרובות נמצאת בהכחשה וטוענת שהיא בריאה ובסך הכל רוצה לא להיות שמנה. אגב, מן המעט שידוע לי - מתוך המתאבדים ישנם כאלה שכוונתם, בין אם במודע או לא במודע, איננה להתאבד באופן סופי וודאי - אלא לשלוח אותות מצוקה, לבחון/למתוח את הגבולות שלהם, לבדוק את כושר הסבל ו/או כושר העמידות שלהם וכיו"ב. כך שגם אמירת "המתאבד יודע היטב שהוא עומד להתאבד" - היא כוללנית מדי. אני מבינה שאי אפשר לשאול אותך מה ב-א-מ-ת מטריד אותך, משום שזה כבר ייהפך אישי מדי. עם זאת, עלי לציין את התרשמותי שעניין ההגדרות מגיע לשלב בו אנו סובבים סביב הזנב של עצמנו ללא מוצא נראה לעין, ולא נראה לי שהוא משקף כאן את הבעיה האמיתית. הגדרה עקרונית מן הסוג שנתתי היא עניין קל למדי. מעבר לזה, צריך להפנות אותך בכל זאת לטלי, אבל אגיד לך מה נראה לי: הגדרה יותר ממוקדת, כזו של בוחן מציאות *לקוי* - קשה מאוד לתת. בודאי, יש כמה הגדרות גג למצבים שונים ולמחלות שונות. אבל בתוך הגדרות הגג - מספר הליקויים עלול להיות כמספר הלוקים. אגב, לעיתים קורה שמישהו אינו רוצה להגיע לבית חולים ולהסתבך עם המערכת ועם רישום שמו ופרטיו וכו', ובכל זאת יש לו שאלות. החשש הוא מוצדק ומובן, אך ספק אם הישועה תבוא מן האינטרנט. אולי אפשר לפנות אל איש מקצוע באופן פרטי, ולשוחח שיחה רק לשם בירור מושגים ולהגדרות רקע , כולל שאלות משפטיות העוסקות במצבים הנחשבים כמצדיקי אשפוז ללא הסכמת המאושפז (וגם לדובב את המקצוען הנ"ל באופן חכם - איך להתמודד עם המערכת, אם בכל זאת קורה שנקלעים אליה במצבים כאלה) - ולנהל את השיחה הזאת באופן אקדמי, מבלי להיכנס לגילויים ממש אישיים. |
|
||||
|
||||
בפרקים הקודמים נתוודענו למושג מסתורי בשם ''פגיעה בבוחן המציאות'', וניסינו לשווא לקבל הסברים על מהותו. המתאבדים, האנורקסים ופסגת האוורסט הובאו כדוגמאות על מנת לחדד את השאלה מספיק ולזכות, אולי, בתשובה ישירה ועניינית. את יכולה לשאול מה שאת רוצה, אין לי מה להסתיר (או לפחות אין לי כוח לחשוב מה אני אמורה להסתיר, או איך להסתיר את זה, אז לצורך העניין אפשר להגיד שאין לי מה להסתיר). ממ... כן. אז מה ש''באמת'' מטריד אותי, כמו שאמרתי כבר איפשהו פה, הוא העיסוק של גוף שמתיימר להיות רפואי בעניינים לא רפואיים. המושג לעיל מתייחס, לדעתי, פשוט לסטייה מנורמות חברתיות, ולא לשום דבר שקשור לרפואה. לכן ההגדרה של המושג הזה חשובה לצורך העניין, וראוי לדעתי שתהיה הגדרה כוללת, או לפחות קווים מנחים מסויימים שיהיו אובייקטיביים ובלתי תלויים. המצב היום, לדעתי, הוא שאין הגדרה כזאת, ולכן יוצא שכל סטייה מהנורמה נחשבת עניין פסיכיאטרי. |
|
||||
|
||||
תגובה 381945 |
|
||||
|
||||
זה בדיוק מה שאמרתי. הנורמה, במקרה הזה טווח המשקל הנורמלי, מכתיבה דבר אחד, ואי התאמה לה, במקרה הזה חריגה מטווח המשקל הנורמלי ואולי גם אמונה שאין קשר בינו לבין טיב המראה החיצוני (שהוא סובייקטיבי), נחשבת פגיעה בבוחן המציאות. |
|
||||
|
||||
טווח הנורמה לגבי המשקל איננו עניין חברתי אלא בריאותי. |
|
||||
|
||||
עניין בריאותי גופני, כן. אבל לא על זה מדברים כאן. |
|
||||
|
||||
אם לא על זה - על מה את מדברת? את הרי ניסית לטעון שכל "פגיעה בבוחן מציאות" היא עניין חברתי בלבד. |
|
||||
|
||||
נכון, ואיך התגובה שלך סותרת את זה? כמו שהסברתי בתגובה 381943, נזק פיזי הוא לא תנאי מספיק בשביל אבחון של פגיעה בבוחן המציאות. כפי שנובע מתגובה 378951, הוא גם לא תנאי הכרחי. כך שלא ברור לי הקשר בין השניים. |
|
||||
|
||||
אמרתי במפורש שאני שמה בצד את הנזק הפיזי. דיברתי על "שמן" ורזה" במובנים הרפואיים שלהם. אם בן אדם שיש לו שתי ידיים מתפקדות מאמין שהוא קטוע יד, האם גם זה לא ייראה לך כפגיעה בבוחן המציאות? |
|
||||
|
||||
מה שייראה לי לא שייך לדיון. אין כאן עניין של דעות אישיות. ההגדרה היחידה שנתנו כאן לפגיעה בבוחן המציאות היא זו: מצב שבו יש פער בין מה שקורה באמת לבין מה שהאדם מרגיש שקורה. הבנאדם שתיארת כמובן מתאים להגדרה הזאת. האנורקסית, לעומת זאת, לא מתאימה, כי היא מתכוונת למובן המקובל של "שמן" ו"רזה", שהוא שונה מהמובן הרפואי. |
|
||||
|
||||
ודאי שהאנורקסית מתאימה להגדרה. המונחים המקובלים של שמן ורזה אינם חורגים מהמונחים הרפואיים. הדוגמניות הרזות ביותר הן אולי בסביבות מינימום המשקל הדרוש לחיים נורמליים, אבל לא פחות ממנו. אנורקסיות כבדות יכולות להיות במשקל שחורג ממנו בלמעלה מעשרה קילו, לפעמים אפילו בעשרים. אי אפשר לומר שבמצב זה, תפיסתן העצמית כשמנות איננה מצביעה על פגיעה קשה בבוחן המציאות. |
|
||||
|
||||
האנורקסית, לעומת זאת, לא מתאימה, כי היא מתכוונת למובן האישי הסובייקטיבי של ''שמן'' ו''רזה'', שהוא בלתי ניתן לכימות או להערכה אובייקטיבית אחרת. |
|
||||
|
||||
כאשר אנורקטיות מתראיינות לעיתונים או לתכניות תחקיר בטלויזיה, הן אומרות לעיתים קרובות כי הרצון לרזות, לפני שיצא משליטה - התחיל מתוך רצונן להידמות לדוגמנית או כוכבת הוליוודית זו או אחרת. כך שיש כאן בעייתיות מסויימת בהבנת ההגדרה שלך - ''... היא מתכוונת למובן האישי הסובייקטיבי של ''שמן'' ו''רזה''...''. ובכלל יש בעייתיות בהפרדה בין הסובייקטיבי למושפע סביבתית, תרבותית וכו'. |
|
||||
|
||||
טוב, נראה לי שהדיון הזה כבר אובר-טחון... לא ברור לי מה זה ''יצא משליטה'', או למה זה רלוונטי איך זה התחיל. לדעתי באופן כללי כשמישהי אומרת שהיא שמנה זה בדרך כלל אומר שהיא יותר שמנה ממה שהיא רוצה להיות. לסיכום, הסתכלות אובייקטיבית והגדרות חד-משמעיות הם מעמודי התווך של כל תחום מדעי, לפחות בתור אידיאלים. ניסיתי לקבל פה הגדרה למושג מאוד בסיסי בפסיכיאטריה, ולא קיבלתי. זה אומר משהו לדעתי. |
|
||||
|
||||
* רפואה אינה מתיימרת להיות מדע מדיוק, אלא לשפר את איכות (ואורך) חיי בני האדם. * קיבלת הגדרות, אבל לא אהבת אותן. |
|
||||
|
||||
נכון מאוד, ולכן רופא לעולם לא יכפה טיפול על מי שאינו רוצה בכך, למעט מקרים חריגים מאוד. בפסיכיאטריה הפרצות האלו מתעצמות למימדים כאלה שלא ברור לפי מה דברים כאלה נקבעים. הגבולות מיטשטשים. לא ברור מהי הבעיה. אין הפרדה בין הבעיה לסימפטומים. רוב המושגים אינם מוגדרים כלל או מוגדרים באופן כזה שניתן להבין אותם בכל צורה אפשרית. כל התחום הזה, מטרתו וגבולות עיסוקו לוטים בערפל כבד, וכל עוד אנשי המקצוע לא מסירים את הערפל הזה מעליהם הגוף הזה לא ראוי לקבל שום סוג של כוח מהמדינה. (זה לא שלא אהבתי אותן, הן פשוט לא מתאימות למה שקורה בפועל) |
|
||||
|
||||
''יצא משליטה'' זהו ביטוי שהאנורקסיות עצמן, לאחר שעברו את שלב ההכחשה הארוך (והלעיתים בלתי עביר) משתמשות בו לעיתים קרובות. כך שבלי קשר לדעה האישית שלך, מסתבר שהן עצמן יודעות שקיים אצלן תהליך של איבוד שליטה. ההגדרה ''כשמישהי אומרת שהיא שמנה זה בדרך כלל אומר שהיא יותר שמנה ממה שהיא רוצה להיות'' היא מאוד פשטנית, וטובה, אולי, לשלב מוקדם. מאוחר יותר, החולות, חלק מהן, מפסיקות לטעון שאין שום בעיה ושכל הבעיה היא רק שהן ''יותר שמנות ממה שהן רוצות להיות'', והן מבינות את המורכבות של הבעיות שלהן ואת אי הסבירות שבטיעונים שלהן. אגב, זכורה לי אנורקסית אחת, בראיון מלפני כמה שנים, שאמרה, ''זה לא שרציתי סתם להיות רזה, הצרה היא שרציתי להיות הכי רזה בעולם''. ושאלת ''איך זה התחיל'' היא רלוונטית מאוד, משום שכמו בכל מחלה, חשוב לדעת את ההיסטוריה של המחלה. זה יכול קודם כל להועיל לטיפול באותה אנורקסית שבה מדובר, ושנית, לאורך זמן - איסוף מידע על המחלה מעדותן של החולות האנורקסיות יעזור לדעת יותר טוב איך לטפל בבעיות שלהן בעתיד. |
|
||||
|
||||
נחמד מאוד, אבל איפה ההגדרה שביקשתי...? כבר שכחתי מה היתה הטענה שלי אז ויכול להיות שהיא השתנתה, בכל מקרה כרגע נראה לי שאכן יש מקרים של אנורקסיה "אמיתית", כלומר שבאמת יצאה משליטה, אבל שהשימוש במושג הזה חורג בהרבה ממה שהיה ראוי שיהיה. למשל, הרבה מאוד מהנערות שהיכרתי שנפגשו עם פסיכיאטר אובחנו כאנורקסיות למרות שהיו נורמליות לגמרי בעניין הזה, ולפעמים גם לא ממש רזות. לעומת זאת, מקרה אחד שהכרתי שכן יצא משליטה לא אובחן כאנורקסיה, לא בשלבים המוקדמים ולא אחר כך. זה די מראה לדעתי על הצורך בהגדרה ברורה, כי מנקודת המבט שלי זה נראה כמו איזו ברירת מחדל שחלק מהפסיכיאטרים משתמשים בה כשמצפים מהם לטפל בבעיה כלשהי והם לא מצליחים להגדיר את הבעיה. |
|
||||
|
||||
אבל לא חייבים להישאר רק עם אבחנות "שמנה מדי" - "רזה מדי". אפשר לשאול עוד קצת, ולהגיע להבחנה הבאה: אם היא אומרת "אני יודעת שאני הרבה יותר רזה מכל האוכלוסיה, ומכל הדוגמניות, וממה שבריא, אבל לטעמי אני צריכה להיות עוד יותר רזה" - אז זה עניין סובייקטיבי וללא פגיעה בבוחן המציאות. אם היא אומרת "אני שמנה יחסית למה שנורמלי / לאוכלוסיה / לדוגמניות" - פגיעה אובייקטיבית למדי בבוחן המציאות. |
|
||||
|
||||
עם זה אני מסכים. אבל מהיכרות עם 3-4 אנורקסים/ות נראה לי שהכיוון הוא אחר: הרזון הקיצוני הזה נחשב בעיניהם יפה יותר, לפעמים אפילו "טהור" במובן מסוים. הם לא מנסים לקשר את המצב שלהם עם הנורמה או גורמים אחרים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |