בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 19/04/06 17:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מתייחס לפיצוץ העצמי כאל עוד פריט בסל ההתעללויות, וזה קצת מוזר: לי די ברור שההתאבדות היא העיקר כאן, יותר מהכופר ויותר גם מניסיון הרצח. כלומר: אילו הוא היה צריך לבחור בין התאבדות ללא רצח לבין רצח ללא התאבדות, הוא היה בוחר בראשון. מרכיב עירור האמפטיה אולי קיים, אבל נראה לי שלא אמור להיות דומיננטי. בעיקר אני רואה כאן ביטוי קיצוני של זעם, יאוש והתרסה. אני דווקא מרגיש שזה אקט "נכון" או "יעיל" מהבחינה הזו, וקצת קשה לי למצוא מילים להסביר זאת אם אתה לא; אבל שוב, נראה לי שכיוון טוב לחשוב על זה הוא דרך המחבלים המתפוצצים אצלנו. האם אותם אתה יכול, במובן הרלוונטי, להבין (ולא בנימוק של הדרך הרציונלית היעילה ביותר לקטל מקסימלי)? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את המחבלים המתאבדים? שאלה קשה. אני לא יודע אם הסיבה להתאבדות שלהם היא זו שאתה מתאר כאן. ייתכן שזו נכות רגשית מצדי, אבל אף פעם לא הבנתי את עומק ההתרסה בפעולה הזו. אפשר לעזוב את המתפוצצים שלנו ולעבור למקרה קיצוני עוד יותר - אנשים שמציתים את עצמם לאות מחאה (היו לנו, למרבה הצער, כמה מקרים "משלנו" בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות). מצד אחד, ברור שמדובר במעשה שנגרם כביטוי קיצוני של זעם, יאוש והתרסה. מצד שני, לא עושה רושם שלאנשים אכפת במיוחד - ההפך, שמעתי מהצד חייל שראה את אחת ההצתות במו עיניו מספר על כך בשעשוע. לכן, המוטיב ההתאבדותי לא נראה לי כמו מעביר המסר החזק ביותר כאן. השלכת הכופר לפח? בוודאי. מחיקת מה שנראה כקצה חוט? בוודאי. אבל הרצון להתאבד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאיר זאת כך, אם כך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |