|
||||
|
||||
לא הבנתי על מה אתה מדבר ביחס לכביש ת"א ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים פינתה ישראל את הכפרים אמאיס ויאלו ובמהלך הזמן הוקם שם פארק קנדה ונסלל הכביש לירושלים ליד המנזר ומישטרת לטרון. א. לפחות חלק מהפלסטינאים (הסכם ביילין-אבו מאזן, הבנות ז'נבה)- מוכנים בהסכם לחילופי שטחים. ב. אם בוחנים את העלות/תועלת של השליטה על השטחים, אז העלות עולה בהרבה על התועלת. אתה יכול להתחיל לרדת לפרטים שונים-2 דקות מכפר סבא, בן גוריון וכד'. אני טוען שאם לא היינו מקימים אף ישוב אחד מ-67 - היום היינו יכולים לחיות בשלום יחסי עם הפלסטינאים גם בגבולות 67. יש בעיה עם כביש ירושלים -ת"א? אפשר היה לסלול אותו בתוואי שונה, עניין טכני בעיקרו. |
|
||||
|
||||
לגבי כביש מספר 1, אתה צודק - ניתן לוותר עליו, ולחזור לתוואי הארוך שמלפני 67. עניין כלכלי גרידא. לעומת זאת, הרעיון שישורר שלום מבלי שיבתם של מגורשי 48 לבתיהם הוא רעיון שווא. הפלסטינים אינם כמו הגרמנים שגורשו מפולין ומברה"מ באותן שנים. הם לא יוותרו. (טוב, זה לא מדויק. הסיבה העיקרית היא שישראל איננה חזקה ואכזרית כמו רוסיה) |
|
||||
|
||||
הם לא יוותרו על העיקרון אך יתפשרו לגבי מימושו. אפשר יהיה לבנות מערכת שתפצה את הפליטים בכסף. יש בכל הנושא הזה דמגוגיה ללא סוף. הרי כדי להחזיר אותם צריך יהיה לפנות מיליוני יהודים. דבר עם פלסטינאים ותראה שכמעט אף אחד מאלו שינהלו מו"מ אינו דורש את זה במפגיע. ברור לכולם -גם לקיצוניים שביניהם- שזה לא יקרה. כמו שאף מנהיג יהודי לא יוכל להסכים לשיבה פיסית של מאות אלפים או מיליוני פליטים וגם לשרוד, כך גם מנהיג פלסטיני לא יוכל שלא לעמוד על כך שבמו"מ לשלום תעלה הבעיה ותיפתר. שני הצדדים יכולים להגיע להסכם בפשרה על דרך הפתרון. אגב, כל הסכם שיהיה יהיה כרוך בחילופי שטחים. לטרון הוא אחד השטחים שישאר אצלנו. מה שנכון, שאפשר היה לבנות כביש לא הרבה יותר ארוך עוד לפני .67 |
|
||||
|
||||
איציק, אמנם לא עבר זמן רב אבל בכל זאת כדאי להאזין לקריאת ההשכמה. העמדות והרצונות של אבו מאזן וחבורת הקלפטוקראטים שלו אינן בעלות משקל יותר מעמדתו של אבו-וילן בסכסוך. הם אינם מייצגים יותר את העם הפלשתינאי ואינם מוסמכים לדבר בשמו. אבו מאזן כמו שמעון פרס הוא מנהיג פוליטי השורץ בשטח הרבה לאחר שתוקפו פג. אם יש לך איזו אשליה שאבו-מ' והפתח' עומדים לחזור בתקופה הקרובה - "הסר כל תקווה מליבך". נראה שכל האשליות האלו מבוססות על השתוללות הכנופיות הפליליות של "שוטרי" האוטונומיה. לחמאס יש יותר מדי אפשרויות לנפנף את הכנופיות הללו מכדי להכשל בכך (לשחד אותם, לחסל אותם, לשלוח אותם להתאבד מול ישראל). כל מה שהחבורה הזו "הבינה", הבטיחה בחצי פה והסכימה "באופן מותנה ולא רשמי" עבר זמנו ובטל קרבנו. לא ניתן לדעת אם החמאס יצליחו לבסס שלטון אמיתי יותר מזה הקודם ובכל זאת אני עדיין חושב שלא ברור מה יהיו עמדותיהם האמיתיות במידה ולעמדות הללו יהיה משקל כלשהו, אבל בעתיד המיידי הם המוסמכים היחידים לדבר בשם הציבור הפלשתיני ולא חשוב אם זה מזדהה עם עמדותיהם ב-90 או ב-30%. |
|
||||
|
||||
מנין ההנחה שאיציק מדבר על אבו מאזן? |
|
||||
|
||||
"הם לא יוותרו על העיקרון אך יתפשרו לגבי מימושו" וכן הלאה. פשוט נקעה נפשי מכל ה"אבו מאזן הסכים/תמך/הבטיח ...", "הסכם אבו-מאזן ביילין", הפלשתינים הסכימו ...". הפלשתינים אף פעם לא הסכימו לשום דבר שבו היה להסכמתם משמעות ובפעם היחידה שעשו זאת הם טרחו לרוקן את הסכמותיהם מכל תוכן ממשי. כל החבורה פרס, ביילין, דחלאן, אבו מאזן גם יחד אין לה את אפילו המשקל שיש לרפאל איתן (זה עם האקדוח, הדג-מלוח וקו 20 מ"ארץ נהדרת"). לפוליטיקה יש נטייה להעלות מחר את האנשים שהיו היום בתהום הנשייה, אבל את העובדה שהקלפטוקראטים של אש"ף איבדו את זכות הייצוג של הציבור הפלשתיני כבר יקשה מאוד לשנות בעתיד הקרוב. |
|
||||
|
||||
אבל שאלתי מדוע אתה חושב שמדובר באבו מאזן? |
|
||||
|
||||
את/ה רומז/ת לכך ש"הם לא יוותרו על העיקרון אך יתפשרו לגבי מימושו" מתיחס לאנשי החמאס? אני נמנה אם אלו שחושבים שיש אפשרות כזו. אבל הסימנים לכך עד עתה קלושים מאד ודו-כיווניים. לויתור על עקרונות אין אפילו צל צלו של רמז. התיחסתי גם להודעה אחרת בה איציק ש. טען שאבו-מאזן הסכים להקמת גדר בטחונית בתוך גבולות 67. ההצהרה הזו נראית לי מקרה מדגים של חוסר מהות מצד התוכן וחוסר משקל מצד הדובר. יתר על כן העובדה עצמה נראית בלתי סבירה ביותר. מדוע צריך אבו-מאזן להצהיר בפומבי דבר כזה ולהרגיז את בצלם, גדעון לוי, ערביי ישראל וביה"ד הבינלאומי בהאג בראשותו של השופט מן החומה הסינית. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שאכן הכוונה היא לאנשי החמאס, ונכתב בפירוש שעל העקרון הם לא יתפשרו. |
|
||||
|
||||
לדעתי את טועה. היה מדובר שם על משהו בעניין זכות השיבה. לגבי החמאס - ימים יגידו. היו כל מיני שברי התבטאויות שרמזו במשתמע על התגמשות (ושהוכחשו מיד) אבל לא בכיוון זכות השיבה. בכל אופן א - אצל אנשים שהעיקרון שלהם הוא לא לוותר ולא להתפשר, כל התגמשות היא ויתור עקרוני. בכל אופן ב - בינתיים אנשי החמאס לא מגלים יותר סמכותיות מקודמיהם והתרחיש הסביר ביותר הוא שגם הם כמו קודמיהם יהיו שלטון מדומה. הם יוכלו להגיד כל דבר לכל כיוון, מכיוון שלדבריהם בין כך ובין כך לא יהיה כל משקל. |
|
||||
|
||||
אם לדבר בשם עצמי לפחות - נחיה ונקווה. |
|
||||
|
||||
האייל האלמוני צודקת. הסכם ביילין-אבו מאזן הובא כדוגמא לפשרה שאפשר יהיה להגיע אליה. אני מסכים איתך שחבורת הנהגת אש''ף היא מושחתת וירדה מגדולתה ברחוב הפלסטינאי. אבל לעקרונות הבנות ז'נבה יש תומכים מעבר להנהגת אש''ף תוניס. לממשלת ישראל אין שום עניין לקדם הסכם על פי העקרונות הללו. יש לנו נסיון רב לפגוע בפלסטינאים מתונים. היום הרוב המחלט של הפלסטינאים אינו מאמין שישראל רוצה להגיע להסכם שלום ולצערי לאמונתם זו יש תימוכין בשטח. בעניין הסכמה פלסטינאית או לא הסכמה פלסטינאית, תן לי דוגמה להסכמה שלנו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |