 |
|
 |
||
|
||||
 |
אאז''נ, הלא-מרכזית לכאורה והלא-אנושית למעשה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא-אנושית? באיזה מובן? ** חצי-ספוילר ** מהיכן שאני הסתכלתי, היא ייצגה את האדם הנרמס תחת גלגלי השיניים של מדע הזיהוי הפלילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציעה שתלכו על ספוילר שלם (תחת הכותרת ''ספוילר'', כמובן) ותספרו כבר על מה אתם מדברים. (לפחות לאנשים מאותגרי טלוויזיה כמוני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספוילר שלם: רקע: הסדרה עוסקת ביחידה לזיהוי פלילי בלאס וגאס, שמזהים רוצחים ומביאים להרשעתם בעזרת פלאי מדע וטכנולוגיה. עיקר העלילה: סוגת הפושע הגאון המטורף שבונה מזימה מפורטת ומנהל קרב מוחות מול הטובים. כאן הוא חוטף את אחד מאנשי היחידה, קובר אותו בעודו בחיים, ומארגן שחבריו ידעו על כך ויוכלו לנסות להציל אותו, אבל שלא יהיה להם סיכוי של ממש לכך. בדרך הוא מתעלל בהם רגשית ומנסה לגרור עוד מהם אל הקבר (תרתי משמע). בסוף הפרק הראשון (עכשיו בא ספוילר ראשון) הוא גם מתאבד כדרך שאהיד בטרמפיאדה. הפואנטה: מתברר כי הפושע הוא אביה של בחורה מבית טוב, שנכלאה לכמה שנים על שותפות לרצח, והיא פחות-או-יותר חפה מפשע (למרות שהנקודה הזו לא הובהרה היטב, עד כמה שעקבתי, ועל כך התלוננתי באחת התגובות הקודמות). היא הורשעה "בזכות" היחידה לזיהוי פלילי - כדבריה, "המילה שלי נגד כוס קלקר". בכלא היא משמשת כשפחת מין של אסירה בכירה, וחייה נהרסים. היא לא יודעת מראש על המזימה של אביה, אבל היא המניע. היא מופיעה רק בפרק השני, ורק קצת, אבל מעוררת אהדה הרבה, ותמונת הסיום מוקדשת לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כן: בסוף הם כן מצליחים, בעזרת פלאי מדע וטכנולוגיה ותושיה, להציל את חברם, ואף אחד מהטובים לא מת; אבל בגלל אותה בחורה ההפי-אנד ממש לא הפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מועררת אהדה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. נשמע לי קצת כמו העלילות של ג'ונתן קלרמן, שמתעסק די באובסיסיביות בגאונים מטורפים. מבעית מדי לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הבנתי דבר אחר: למה ה"גאון" היה כל כך אידיוט שהוא נתן במו ידיו לחוקרים את קצה החוט המרכזי שמסייע להם (הזהות שלו ושל בתו)? לא היה לו שום צורך להיחשף (או להתאבד). כל העסק הסריח מנסיון עלוב ליצור קליפהאנגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מאוד הגיוני לטעמי, שהוא ירצה שהם יבינו את מניעיו. ההתאבדות היא בוודאי לא ''הגיונית'', אבל מה לעשות, אנשים באמת עושים את זה לפעמים מתוך תחושת יאוש וחוסר אונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש דרכים יותר הגיוניות לגלות לאנשים את המניע שלך מאשר להתפוצץ להם בפרצוף ללא הסבר. (ואיזה יאוש וחוסר אונים? במקרה שלנו תחושת היאוש וחוסר האונים גרמה לבחור שלנו לחטוף שוטר בצורה מתוחכמת ושכלתנית למדי. האם אני אמור להאמין שהיא גם גורמת לו להתפוצץ ולסכן את כל מה שהשיג?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב (זה לפחות מה שהוא אמר) שהוא רצה שהם ירגישו חוסר אונים כמו שהוא מרגיש. מצד שני, נשאלת השאלה למה הוא בכלל היה צריך את כל הקטע עם הכופר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק מה שהוא אמר וברור שזה גם מה שהוא רצה, והוא עשה את זה בצורה מבריקה עם הקבורה והמצלמה. עכשיו נשאלת השאלה, כמו שאמרת, בשביל מה היה צריך את הכופר - ובשביל מה הוא היה צריך את הפיצוץ של עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכופר נראה לי אחת ההברקות הגדולות ביותר: גם אתה מפעיל על הקורבנות לחץ רגשי-מוסרי, כי אתה יודע שאסור להם להיענות ושהם יעשו כל מאמץ כן להיענות, ובסוף אתה מפוצץ את כל הכסף (טוב, בסוף כנראה הרבה ממנו נשאר; אולי זה קצת פספוס, מצד הדמות ומצד התסריטאי כאחד) כדי להראות שזה בכלל לא מה שרצית. פשוט סוג חדש ומקורי של התעללות. למה הוא היה צריך את הפיצוץ של עצמו? יום לפני ששאלת את זה עליו יכולת לשאול את זה על פלשתינאי אחד בתחנה המרכזית. תשובה אחת אפשרית עבור הפלשתינאי היא שזו הדרך הכי בטוחה להרוג כמה שיותר ישראלים, אבל אני חושב שזה מחמיץ חלק חשוב בעניין: להפגנת הנכונות להתאבד יש אפקט עצום בפני עצמה. גם כהבעת יאוש - "תראו לאן הבאתם אותי", ומצד שני הפגנת כוח - "אין לכם איך לאיים עלי". אני חושב שהשאלת האקט הזה לזירה החצי-פלילית, אם באמת זה נעשה כאן לראשונה, גם היא אחת ההברקות הגדולות של הסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שהכופר היה רעיון מצויין, וגם הפיצוץ שלו - אבל לא היה ברור למה הפיצוץ הזה היה צריך להיות מלווה בפיצוץ עצמי ובחשיפת הזהות שלך (כמו גם בחשיפת המקום שבו ביצעת את ההכנות, מה שנותן לחוקרים רמז שמציל בסופו של דבר את החיים של החטוף). באותה מידה אפשר היה למלכד איזה גזע עץ ביער, להגיד לחוקרים לשים בתוכו את הכסף, וברגע שהם היו עושים את זה, לפוצץ. בתור "הבעת יאוש" של "תראו לאן הבאתם אותי", לא שוכנעתי כל כך מהפיצוץ העצמי. האם לדעתך הוא היה אמור לעורר אמפתיה בגללו? נשאר לנו "אין לכם איך לאיים עלי" שהיה קיים כבר קודם, והיה מרשים עוד יותר כשהחוטף היה אלמוני חסר זהות, שעליו באמת לא הייתה שום דרך לאיים כי לא היה ברור איך אפשר אפילו ליצור איתו קשר, לא כל שכן מה שהוא רוצה. אבל אני מניח שבשביל רושם ויזואלי (ועוד דם) צריך פיצוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתייחס לפיצוץ העצמי כאל עוד פריט בסל ההתעללויות, וזה קצת מוזר: לי די ברור שההתאבדות היא העיקר כאן, יותר מהכופר ויותר גם מניסיון הרצח. כלומר: אילו הוא היה צריך לבחור בין התאבדות ללא רצח לבין רצח ללא התאבדות, הוא היה בוחר בראשון. מרכיב עירור האמפטיה אולי קיים, אבל נראה לי שלא אמור להיות דומיננטי. בעיקר אני רואה כאן ביטוי קיצוני של זעם, יאוש והתרסה. אני דווקא מרגיש שזה אקט "נכון" או "יעיל" מהבחינה הזו, וקצת קשה לי למצוא מילים להסביר זאת אם אתה לא; אבל שוב, נראה לי שכיוון טוב לחשוב על זה הוא דרך המחבלים המתפוצצים אצלנו. האם אותם אתה יכול, במובן הרלוונטי, להבין (ולא בנימוק של הדרך הרציונלית היעילה ביותר לקטל מקסימלי)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המחבלים המתאבדים? שאלה קשה. אני לא יודע אם הסיבה להתאבדות שלהם היא זו שאתה מתאר כאן. ייתכן שזו נכות רגשית מצדי, אבל אף פעם לא הבנתי את עומק ההתרסה בפעולה הזו. אפשר לעזוב את המתפוצצים שלנו ולעבור למקרה קיצוני עוד יותר - אנשים שמציתים את עצמם לאות מחאה (היו לנו, למרבה הצער, כמה מקרים "משלנו" בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות). מצד אחד, ברור שמדובר במעשה שנגרם כביטוי קיצוני של זעם, יאוש והתרסה. מצד שני, לא עושה רושם שלאנשים אכפת במיוחד - ההפך, שמעתי מהצד חייל שראה את אחת ההצתות במו עיניו מספר על כך בשעשוע. לכן, המוטיב ההתאבדותי לא נראה לי כמו מעביר המסר החזק ביותר כאן. השלכת הכופר לפח? בוודאי. מחיקת מה שנראה כקצה חוט? בוודאי. אבל הרצון להתאבד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאיר זאת כך, אם כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אנושית בגלל שהיא לא מביעה אמפטיה למי שמצבו גרוע בהרבה משלה, לא אנושית בגלל שהיא לא מנסה להסתגל למצב חדש (שהוא אמנם קשה, אבל כבר ראינו קשים ממנו, ז''א חמש שנים בארה''ב, זה לא מאסר עולם בהודו), לא אנושית בגלל שהיא לא מנסה למנוע את התדרדרותו המוסרית והנפשית של אביה, ובעיקר, לא אנושית בגלל שהיא לא מנסה לשפר את מצבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת ארבעה דברים שכולם אולי ראויים לגינוי ורצוים לשיפור אצלה, אבל כולם, אבוי, אנושיים מאין כמוהם. בנוגע לאהדה - עניין של טעם כנראה. אבל אני די בטוח שכוונתו של טרנטינו היתה ליצור אהדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמפטיה, סתגלנות, אהבה והגיון. אלה מאפיינים של אנושיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד. וגם ההיפך מהם הוא כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו זה כבר סתם דיון סמנטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. וכשכתבתי "אנושי" בתגובה 379088 לא התכוונתי לאידיאל האנושיות, אלא לאנושיות במובן הכולל גם רגשות שליליים ובעיות פסיכולוגיות (ושבכל זאת, אנשים עשויים לראות בה משהו טוב, וגם להנגיד אותו ל"קור" והעקרות הרגשית של המדע והטכנולוגיה. אני לא תומך גדול בהנגדה הזו, אבל יכול - במיוחד במסגרת השעיית העקרונות שלפעמים מבצעים בצפייה בסרטים - להזדהות איתה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נשאר חלוקים... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |