 |
השיר יפה בעיני על אף שקשה לי לקבל את עולם האסוציאציות שמעורב בו. בפרט, השילוש האינטימי "אני", "את" ו-"החייל", יחד עם האלוזיה לשיר השירים, מספר לי על עולם רגשי שבו החיילים הם חלק כל כך אינטימי של המשפחה, שהם נוכחים ברקע גם ברגעים הפרטיים ביותר, וזה מוזר וקצת מפחיד בעיני. גם ההתעסקות ב- "החייל הטוב" מול "החייל הרע" לא נראית לי דווקא כמניפולציה, אלא כשבר אמיתי שקורה לאדם ממשי, ואולי עוד יותר מזה לילד.
צריך לקחת בחשבון שלפוליטיקאים, משני הצדדים, יש אג'נדה משלהם שהיא בד"כ אדישה לסבלם של אנשים פשוטים. ממש כפי שאני לא חושב ששרון קיבל החלטות מתוך אמפתיה, כך אני גם לא מאמין שארגון "מנהיגות יהודית" פועל מתוך אמפתיה. מישהו צריך לבטא את הרגשות האמיתיים של אנשים שעוברים תהליך נפשי כואב, ואני חושב שראוי לתת למשורר את האפשרות לבטא בכנות את רגשותיו, בלי לערב פוליטיקה וציניות בעניין.
השיר מעביר בי תחושה של כאב אמיתי ולא מגויס, שקורה בתוך נסיון להבין ולדמיין איך תיראה ההתנתקות. החייל בשיר גם איננו מוותר על משימתו - זה כלל לא העניין המרכזי בשיר. האם כל כך קשה לדמיין שלא קל למתיישבים/מתנחלים לחוות את הטרנספורמציה מדמות החייל כמגן לזו של החייל כמפנה?
ואולי כל זה נובע גם מתחושה עמומה שלי שהשיר מקיים איזשהו סוג של קשר עם יהודה עמיחי, שאותו אני אוהב מאד, ובעיקר עם "הכוונה למשהו אחר" שלו. למשל,
"מילים שנאמרו בינות לאוהבים כבר נעלמו בצל פינות הבית, בין שיחים, וילדים משחקים היכו בעמודי חשמל. הם חלולים, וצלצולם מגיע הנה, ועובר. הכוונה למשהו אחר."
(וסליחה על העדר החלוקה לשורות).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש