בתשובה לג. שמעון, 04/10/01 16:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שמעון, ידיד שאיבד בן משפחה בתאומים ומאז מתהלך במצב של זעם קטטוני אומר שארה"ב איבדה את שפיות דעתה ואת רצון החיים. היא כולה נטולה תחת שלטון היאפים שעדיין לא התעוררו ומה שמעניין אותם היום הוא מה שעניין אותם אתמול. הממשלה ממשיכה לדכא את הפרט ומטרתה לגרום לו להמשיך לשלם מיסים בשקט כדי להגדיל את הקופות (של מי לא כל כך ברור). אם אמריקה לא תתעורר, לבד או עם ארצות אחרות, ותפציץ בנשק אטומי את רוב מדינות ערב ולחסל כמה מאות מליונים מוסלמים, הגיס החמישי ימוטט אותה ואת המערב. להפוך את מדינות ערב לקולוניות ל 500 שנה הבאות - זאת הדרך היחידה שלה הוא מטיף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, כל אחד והאסוציאציות שלו. גם לי היתה כעת אסוציאציה: בילדותי, לא היתה טלוויזיה במדינת היהודים וגם לא כתבי עת עם תצלומי כרומו, ואת רוב סקרנותי על העולם הגדול השביעו אנציקלופדיות לילדים, וספרים עם כותרות כגון "עולם ומלואו". ולפתע נזכרתי כעת שקראתי באחד מהם, שהיענים אינם טומנים את ראשיהם בחול, אך לעומת זאת פינגווינים, החיים במישורי קרח, מגלים תכונה דומה. כידוע חיים הפינגווינים בלהקות גדולות, ועל כן מלאכתם של ציידי הפינגווינים אינה קשה כלל ועיקר. הם סובבים עם אלות גדולות, חובטים בראשי הפינגווינים ומרוצצים את גולגלותיהם. הסיפור הזה נחרט בזכרוני משום שהופתעתי ללמוד שיתר הפינגווינים אינם נמלטים על נפשם אלא ממשיכים לעמוד בפוזות המוזרות שלהם בלי להניד עפעף, אפילו אם הפינגווין שלידם הוא שנחבט וראשו זב דם. כך הם ממשיכים לעמוד ולהתעלם ממה שמתרחש סביבם ומהסכנה להם עצמם. עם משונה הפינגווינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, ראשית אני מסכים עם הדרישה שלך שמתומצתת במשפט יחידה - מלחמה בטרור בכל האמצעים. נראה לי מוזר שמייד אחרי כל פיגוע מודיעים על אמצעי מיגון או סיכול חדשים. משמע, התאוריה אותה אלכס כינה על שמי עובדת מבלי אולי ששרון יתכוון אליה - האזרחים בני ערובה לפוליטיקה, ודרושה הקזת דם נוספת כדי לנקוט בפעולות שהיו במגירה מלכתחילה. עוד לפני חזיונות הבלהה של השבועות האחרונים כתבתי באופן דומה, אם כי לא בצורה כל כך מפורשת ומפורטת: דיון 657 הרבה יקראו את זה כדעות הבאות מבית מדרשו של שי כהן, אבל בראיה מאד מרוכזת ומסוימת הבעתי הבנה והסכמה לדעות אלה: דיון 656 אבל, מה שאני חושב עליו כבר הרבה שנים הוא חוסר סיפור המסגרת, חוסר הראיה החובקת שמונעת מחזון אסטרטגי. ארבעה מעגלים משולבים קיימים, וכולם נתונים תחת קבעון הססני ששואף לאכול את העוגה וגם לשמור אותה. דיסונאנס שמלאו לו 34 שנים. הראשון הוא מה ישראל רוצה מהשטחים - להשאר או לצאת. השני הוא המלחמה הנחושה בטרור. השלישי הוא איך ישראל מבססת את החיים הסימביוטיים עם אזרחיה הערבים. והרביעי הוא הפן הכלכלי-חברתי/דתי. נדמה לי שאתה כתבת לפני זמן, שלא נראית כיום אישיות או איזו קבוצה פוליטית המסוגלת למשוך אחריה את הציבור ללכת בדרך ברורה כלשהי. ספק אם אפילו אפשר להוציא לפועל את המלחמה בטרור "בכל האמצעים" בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, למעט פוטש אגרסיבי. לפי סקרים נראה כאילו ישנו ציבור לא קטן שיקבל קו-ד'אטה כזה בברכה: דיון 467 נקודה נוספת שבה אני מחזיק, כמו אלכס או שי (האם זה כל כך מוזר לראות שת שניהם באותו משפט?) היא חוסר התוחלת בטווח הקצר בנסיון להבין מה הפלסטינים רוצים. ישראל צריכה להחליט על מצבה, קרי יחסה לשטחים, מתוך אינטרס אגואיסטי. אבל צריך להזהיר שבטווח בינוני ומעלה יש חשיבות עילאית ליחס לאחר - הכוונה היא כמובן שישראל תמשיך להתקיים במרחב הים-תיכוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישראל מקימת מדיניות כלפי השטחים הבעיה הראשונית היא שזוהי הינה מדיניות תאולוגית במסוה של מדיניות ביטחון (שימור האינטרסים התאולוגים של חלק קטן מן האוכלוסיה היהודית/ישראלית בכל מחיר).ארועי החג בחברון היו רק דוגמא נוספת לאיוולת המדינית הזו. אפשר להילחם בצורה אפקטיבית יותר בטרור על ידי שרטוט מחדש של מפת האינטרסים הישראלים (נעזוב את 67 ו48 בצד ונגדיר מחדש מתחמים ברי הגנה בחלק המערבי של ארץ ישראל ) בצורה מושכלת יותר שתאפשר מערך הגנה הגיוני (הפרדה מבוקרת יותר שאינה לוקחת את גבולות 48-67 כהנחות יסוד). אך כאמור זה לא יעשה בשל קדושת העם והאדמה שהם הקטר או (הרזון ד'טאה) של המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון. (ועזה שמשום מה הפכה גם היא לשטח קדוש) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |