בתשובה לדובי קננגיסר, 03/10/01 13:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דובי שלום, אני מניח שבגרסה הפשוטה של ביסוס המוסר על כמות האושר שמעשה יוצר, תצטרך לעשות את חשבון הרווח וההפסד: האושר העתידי של הנפגעים אם ינצלו, רגשות האשם שלך, וכמות האושר שתפיק מן הערב המצפה לך. דרך אחרת לבדיקת המעשה המוסרי היא בדיקה ברמת המאקרו: אתה צריך לבחון את הכללים המוסריים שלך לפי תרומתם לכמות האושר הכללית ולבחון את המעשים שלך לפי אותם כללים. לדוגמא: "לקיים הבטחות" הוא כלל שתורם לחיים בין בני אדם ולכן [הוא מגדיל את כמות האושר] ולכן הוא טוב. כנ"ל לגבי כלל הצלת-חיים. גם הדילמה כאן תהיה פשוטה: הפרת הכלל פעם אחת לא תהרוס את קיומו של הכלל, ולעומת זאת קיום כלל "הצלת-חיים" הוא גם קיום כלל וגם יעלה את כמות האושר של המוצל. אחד היתרונות של תורת מוסר זאת על פני תיאורית "ההסכם" שהצגת בעבר היא בכך שבתורת ההסכם אפשר להצדיק כמעט כל חוק חברתי. אם הוא קיים הוא חלק מההסכם בי בני האדם בחברה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדילמות שהוצגו כאן מבוססות על כללי משחק קבועים מראש כמו – כוחו של הצרכן בחברה קפיטליסטית מודרנית (איזה כוח, איזה נעליים…), מיקסום כמות האושר הכללית (איך מודדים?), אמנה חברתית (תיאורטי לחלוטין…), וכו'. מה גם ש"הקונפליקט בין החובה למלא הבטחה לבין החובה להציל חיי אדם" (בין אם מדובר בהבטחה למכר, ידיד או אהוב) הוא שוב בחירה של מקרה יוצא מן הכלל. אחד מתוך אלפי קונפליקטים יום יומיים שלבחירת הפיתרון שלהם אין אנו מקדישים כל מחשבה. הבחירה החוזרת ונשנית בדוגמאות קיצוניות רק ממחישה עד כמה מופרכת תפיסת העולם עליה הן מבוססות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נוטה לזלזול לא מוצדק בחקר המוסר. אני מבין שמפריעה לך ההקצנה בדוגמאות שהובאו. ההקצנה הזאת היא רק סוג של "שקלא וטריא". כדי לבדוק נכונות של תיאוריות מביאים מקרים קיצוניים למבחן- לבדוק האם התיאוריה יכולה להתמודד אתם. כולנו עושים בחירות מוסריות. כולנו עומדים בפני החלטות מוסריות (אגב, אם אתה מצליח להתחמק מגיוס לצבא אתה גורם לאחרים שמתגייסים להסתכן כי הצבא צריך למלא את מכסת המילואים שלו – אתה גורם לסבל במודע). אפילו ההחלטה עבור מי להצביע בבחירות (אפילו המוניציפאליות!) היא החלטה מוסרית. אתה יכול לעצום עיניים, אבל לא להימלט מהדילמות האלה. בנוגע לרלוונטיות של התיאוריות לחיים האמיתיים- אני יכול להבין את ההרגשה, אבל היא לא משקפת את המציאות. אני רוצה לתת דווקא דוגמא פחות יומיומית, אבל מעניינת: יש במשרד הבריאות ועדה שקובעת את הרכב "סל התרופות". למשרד הבריאות יש תקציב מוגבל שאפשר להקצות לתרופות ותפקיד הוועדה לקבוע איזה תרופות יכללו בסל ואילו לא. מעשית, עד כמה שזה מזעזע, הועדה קובעת מי יחיה ומי ימות. את ההחלטות האלה צריך לעשות. לפי איזה קריטריונים תחליט אם לאפשר לאדם סיכוי לחיות או לא? (אגב, בועדה יושבים גם פילוסופים כמו פרופ' אבי רביצקי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |