|
אני מציע לך לקרא את ספריו של הפסיכולוג ההונגרי מיחיי צ'יקסנטמיהיי (כך לפי ההגיה באנגלית), כמו הספר הזה "זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה האופטימלית." צ'יקסנטמיהיי מתמחה בפסכולוגיה חיובית, כמו הספר של ג'ונתן האידט שמוזכר במאמר בניו יורקר שאסתי הפנתה אליו (למרות שמה שמשך אותי להאידט היא העבודה שלו בנושא הפסיכולוגיה של המוסר).
צ'יקסנטמיהיי שאל את אצמו איך זה שאנשים בתופת של אוושויץ סיפרו על רגעי שמחה (לא לבלבל עם אושר), בעוד אנשים שלכאורה יש להם הכל מכל מדווחים על הרגשה של מלנכוליה, יאוש וחוסר אונים. הוא (ואחרים) אספו נתונים מלמעלה ממאה אלף בני אדם ברחבי העולם בנסיון לשאול שאלה פשוטה - מתי את מרגישה שמחה. הם ציידו אנשים בביפר שציפצף בשעות שונות של היום ואז הם מלאו שאלון קטן המתאר את הרגשתן ואת מה שהן עושות באותו זמן. הצטייר למשל שאנשים אמנם מעדיפים שעות פנאי על עבודה אבל הם מרגישים הרבה יותר שמחים בעבודה מאשר בשעת הפנאי.
אם כן, מהי אותה שמחה? בקיצור, המצב האופטימלי הוא כאשר הכישורים והיכולות שלך מתמזגים עם מה שאתה עושה במצב שבו אתה עושה דבר מה מאתגר, שמותח במעט את היכולות שלך (לא יותר מדי שלא לתפוס יאוש ולא פחות מדי שלא להשתעמם). זה לא חייב להיות דבר מה גרנדיוזי. גם מטרת חיים כמו טיפול בילדים, או לקרא ספר, או עבודה בפס יצור של טלויזיות יכולים להוות מנוע לחווית "שמחה אופטימלית."
שוב, שמחה זה לע מצב הדוניסטי של התעלות הרוח, של אושר אלא זה יותר מושג טכני שמתאר שילוב של מוטיבציה, יכולות, אתגרים ואפשרויות, כולל כמובן נקודת השקפה ואישיות.
|
|