|
||||
|
||||
תודה לכותב, מאמר טוב מאד. רציתי להוסיף עוד 2 מקומות בסיסיים בהם מידע עלינו מופץ לכל עבר: הראשון הוא כמובן כרטיס האשראי ואין צורך להכביר מלים. כאן הפתרון גם נכון כלכלית: כל מה שניתן - עושים במזומן. השני הוא כלי כגון google desktop וחבריו1, המכיל רישום מלא של כל מילה שחיפשת באינטרנט אי-פעם, כל מאמר שקראת וכו'. לדעתי2 יש בידי גוגל מאגר מידע מפורט לגבי "אזרחי העולם" שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של המין האנושי. אף מילה על פרוייקט אשלון? 1 אם יש כאילו. 2 הלא מבוססת. |
|
||||
|
||||
"כאן הפתרון גם נכון כלכלית: כל מה שניתן - עושים במזומן" ואולי עדיף ההפך. כותב המאמר הצביע על הבעייה של המצותתים הממסדיים: התפוצצות כמות האינפורמציה. אולי הדרך היעילה יותר להקשות עליהם היא להגדיל את ההתפוצצות הזו. למשל, כל עוד קניותיך הן תמימות, לעשות כמה שיותר מהן בכרטיס האשראי. או וריאציה אחרת על אותו רעיון, שתילת פרובוקציות לתוכנות האיסוף האוטומטיות, כפי שגם אתה עשית בכותרת (ואוסיף: בן-לאדן דולרים פצצה מגדלי עזריאלי חשבון בנק פלוטוניום!) |
|
||||
|
||||
אני תוהה מה אנשים חושבים להשיג בזה שהם הופכים את משימתם של גורמי איסוף המודיעין לקשה יותר. נניח שהצלחת להגדיל במידה מיקרוסקופית את הסיכוי של הטרוריסט הבא לפגוע במבנה חשוב, על-ידי הגדלת כמות התראות השוא. האם אתה רואה בזה הצלחה? |
|
||||
|
||||
לא. זו היתה הצעה (לא רצינית במיוחד) לאלו שיענו ''כן'' לשאלתך. אישית, אני בלתי-רגיש בעליל לפרטיותי. מבחינת דעותי על מה ראוי שיהיה לכולם, אני עוקב אחרי הדיונים כאן בעניין אבל בלי דעה נחרצת. |
|
||||
|
||||
אתה לא יודע כמה אינפורצמיה ניתן להוציא מניתוח דפוסי הקניות "הרגילות" שלך ברטיס אשראי. הנה כמה דוגמאות: מצב סוציו-אקונומי, גיל, מין, נטיה מינית, מצב משפחתי, קירבת משפחה בין פרטים, יחסי חיברות בין פרטים, תחביבים ותחומי עניין, תרבות מועדפת, מצב הדיאטה, קורות אירועים יוצאי דופן, מצב רפואי, מקום מגורים, מוזיקה מועדפת, רמת השכלה, ועוד רבים וטובים... אתם מכירים את השאלה "יש כרטיס מועדון?"? זה עוד כלי לאיסוף אינפורמציה על הרגלי הקניה של פרטים שונים. יש רישום מדוייק של כל היסטוריית הקניות שלכם בחמש השנים האחרונות (או מאז שקיבלתם כרטיס מועדון), ומתוך הנתונים הללו ניתן להסיק את כל המידע לעיל ברמת דיוק די גבוהה. |
|
||||
|
||||
הנה שאלה שמדגדגת לי הרבה זמן: נניח שיודעים עלי את כל התחביבים שלי, כולל זה שכולל קיפודים ופלמינגו. מה אכפת לי? |
|
||||
|
||||
למי שאכפת ועוד איך הן חברות דרוג האשראי. אולי הן לא כל כך מעונינות בתחביביך אבל כל שאר האינפורמציה עליך, במיוחד בתחום הפיננסי, נאגרת במחשביהן, חוקי למהדרין, ומסופקת לכל דורש תמורת תשלום. בפעם הבאה שלא תקבל משכנתא, או תקבל קו אשראי בריבית גבוהה או הלוואה סטודנטיאלית חלקית, רוץ לבדוק אם לא נפלה טעות (מכוונת או לא) במידע שאגור על פי מספרך ושמך. (האמור נוגע יותר לארה''ב, אני לא יודע עד כמה זה נפוץ בישראל או באירופה). בנוסף, ישנן כמה חברות אינטרנטיות חדשות שמספקות מידע למעסיקים על מועמדים לעבודה. המידע נלקח ברובו מכרית מאגרים ממוחשבים, בלוגים אישיים, פורומים וכד'. אז תיזהר לא לשים תמונה שלך שנילקחה בפאב או כשהישטטת ברחוב בורבון תמורת שרשרת פלסטיק. |
|
||||
|
||||
שאלתי מה אכפת לי, לא מה אכפת לחברת האשראי. למה שלא אקבל משכנתא בגלל שהתחביבים שלי כוללים קיפודים ופלמינגו? |
|
||||
|
||||
ראשית, בהחלט ייתכן שהיכן שהוא, מחקר מסוים מצא כי הסיכון הפיננסי הכרוך במתן הלוואות לאנשים שתחביביהם כוללים קיפודים ופלמינגו, גבוה ב-3% מהסיכון במתן הלוואות לאנשים אחרים. במקרה שכזה כדאי שתתחיל לחשוב על תחביב אחר. שנית, הגישה שלך נכונה באופן כללי: המבחן הוא מבחן אישי במידה רבה. אותם פרטים ש"לא אכפת לך" שאנשים אחרים יידעו, אין צורך לטרוח ולהסתירם. צריך להתרכז בדברים האחרים, שלגביהם מאד-מאד אכפת. במלים אחרות, אני מניח שתחביב הפלמינגו והקיפודים מייצג את הצד החביב והידידותי לילדים שלך... |
|
||||
|
||||
זה ענין אישי. אם לך לא איכפת, יופי לך. לי זה כן איכפת. עכשיו בטח תשאל למה זה איכפת לי, ואני אענה בגסות רוח מסוימת שהסיבות לכך אינן מעניינך. השאלה היחידה שקיימת היא אם יש לי זכות לפרטיות. מאחר ואני סובר שיש לי זכות כזאת גם אם היא לא פורטה ממגילת זכויות האדם של האו''ם, אני משתמש באותה זכות כדי לא לחשוף את הסיבות לכך שהיא חשובה לי. יחסי עם החתול שלי הם לא מעניינו של אף אחד. |
|
||||
|
||||
השאלה היא "איזו פרטיות". אני לא יכול בשם הפרטיות שלי לדרוש שאף אחד לא יסתכל עלי כשאני יוצא לרחוב. לכן השאלה היא כמה רחוק מותר לי ללכת בדרישה של פרטיות (או במילים אחרות: מפריע לך שמנתחים את דפוסי השימוש בכרטיס האשראי שלך? תשתמש במזומן). |
|
||||
|
||||
היטבת לתאר את המצב. אני לא יכול לדרוש הרבה בקשר למה שקורה כשאני ברחוב, אבל אם צלם פפראצי יצלם אותי כשאני בבית, אשבור לו את העצמות (חוששני שרק באופן וירטואלי). אני מניח שעיקר אי-הנוחות מתבטא בתחום האפור שבין הציבורי לפרטי. האם קניה בכרטיס אשראי זורקת אותי מיידית לתחום הציבורי? האם עלי לשלם במזומן כדי שהמידע על הרגלי הצריכה שלי לא יהיה זמין לכל מיני חברות? אני לא ממש מעוניין שאשתי העתידית (שרי אריסון, למי שלא מעודכן) תדע שאני משתמש בויאגרה, בליתיום, בתרופות מעכבות אלצהיימר, בנוגדי דכאון ובנוגדי חמצון. בכרטיס מועדון הלקוחות של הסופר שלי הפסקתי להשתמש בדיוק בגלל שלא בא לי שכל מיני גופים עסקיים יידעו איזו גבינה אני אוהב (רמז: סקי). על שימוש בכרטיס אשראי יותר קשה לי לוותר, אבל אם תקום חברת אשראי שלא תשמור את הנתונים האלה מובטח לה לקוח שוטה אחד. |
|
||||
|
||||
שרי אריסון כבר התגרשה? והיא בוודאות לא קוראת את האייל? |
|
||||
|
||||
למיטב ידיעתי היא טרם התגרשה, אבל יש לי סבלנות. השאלה אם היא קוראת את האייל לא רלוונטית שכן בתעודת הזהוי שלי לא רשום "שוטה הכפר הגלובלי" אלא שם אחר. סורפרייז, סורפרייז! |
|
||||
|
||||
עם האמצעים של הגב' אריסון קשה לי להאמין שתהיה לה בעיה לעלות על זהותך. |
|
||||
|
||||
לגבי פרויקט ''אשלון'', אם תשים לב, הוא מוזכר במאמר אבל לא בשמו המפורש. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |