|
||||
|
||||
אני תוהה למה כשבאים לדבר על שירה (שאמורה להיות דבר אסתטי ומרומם נפש) זה מגיע כל כך מהר לזריקת בוץ. זו תופעה שנתקלתי בה לא פעם כשדנים על אמנות. אולי בגלל מוסכמה (נכונה או לא) שאמנות צריכה להיות משהו מאוד טוטאלי. אולי בגלל שכאשר אין פרמטרים ברורים (פרט לתחושה) צריך לגבות את הדברים שאמצעים רטוריים אחרים. אולי בגלל שכדי להתחייב לאמנות אתה צריך להיות במצב נפשי מסוים שגם הופך אותך ליותר מועד לקיצוניות (זו בהנחה ש''אהבת שירה'' קשורה גם בהתנסות בכתיבתה, או בעיסוק אינטנסיבי באמנות). |
|
||||
|
||||
טוב, לפחות אנחנו רואים שהשיר עורר אצל הקוראים רגשות חזקים בדרך זו או אחרת. גם זה משהו... |
|
||||
|
||||
העניין הוא שזה לא השיר וגם לא ''אצל הקוראים'' בדיוק - זה התרגום שמעורר רגשות עזים אצל המתרגמת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |