|
מכיוון שהמנגנונים של השיחלוף לא ידועים לגמרי (אפילו לא בשמרים), ניסיתי לתקוף את הבעיה מזווית אחרת ולהביט בפיזור המלא של האוכלוסיה כהומוגני.
באופן כללי למיטב ידיעתי, להוציא אזורים בהם מתערבים חלבונים מיוחדים, הסיכוי של כל נוקלאוטיד שבו תקרה רקומבינציה הוא שווה וב''ת בסביבתו, אולי למעט סביבתו המיידית (כתוצאה מקישור חלבונים לצורך רקומבינציה), כאשר המרחק הממוצע בין נוקלאוטידים שונים הוא בד''כ גדול מזה. כל רקומבינציה תגרור מעבר של כל הנוקלאוטידים עד הרקומבינציה הבאה, לכן על מנת לקבל זהות אנו צריכים לדרוש אותם אירועי רקומבינציה על אותם כרומוזומים על שני ההורים. אמנם כאן מדובר במספר קטן בהרבה של אירועים, אבל כל רקומבינציה יכולה להתרחש באופן ב''ת על כל הגנום, כלומר אנו מעלים שלושה מיליארד בחזקת מספר הרקומבינציות (חישוב מדוייק יותר יכלול את הרווח הזהה הממוצע בין נוקלאוטידים שונים). הדבר דורש חישוב מעמיק, אבל אני חושב שמתחייב שנקבל את אותה התוצאה (במידה ולא משמעות הדבר היא שאין באמת פיזור הומוגני באוכלוסיה).
נקודה בעייתית אחרת שטרם נתקפה, היא האפשרות לתקלה במנגנון הרקומבינציה, אבל מכיוון שקיימים מספר מנגנונים כאלו אצל שני ההורים, הסיכוי לכך הוא די קטן (אם כי עדיין גדול כנראה מהסיכוי המדובר)
|
|