בתשובה לרון בן-יעקב, 16/01/06 0:07
בירגיט נילסן ניפטרה 361376
האייל האלמוני • בתשובה לרון בן-יעקב יום ב', 16/1/2006, 0:37
הסתמכתי בעיקר על טריסטאן ואיזולדה, עם צלילים שנותנים תחושה ''שמיימית'' מאוד, לדעתי.
וזה הסכיר לי את ''כה אמר זראתוסטרא'' עם השאיפה הניטשיאנית לאדם העליון.
בירגיט נילסן ניפטרה 361384
רון בן-יעקב • בתשובה להאייל האלמוני יום ב', 16/1/2006, 1:43
אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים אבל לדעתי כשרצים מהר מדי לאסוציאציות מתוחכמות, מסתכנים בהפסד משמעות יותר מיידית ועשירה. כמו הפן המאד אנושי של טריסטיאן ואיזולדה כסיפור של אהבה, תשוקה - סיום המערכה השניה הוא קואיטוס אינטרפטוס מהמעלה המזעזעת והמרטיטה ביותר, אם יש דבר כזה.
בירגיט נילסן ניפטרה 361387
היא • בתשובה לרון בן-יעקב יום ב', 16/1/2006, 3:03
בחיבורו ''הולדת הטרגדיה מרוח המוסיקה'' מתייחס ניטשה לרטט והזעזוע של טריסטן ואיזולדה. היצירה הזו, היא מבחינתו דוגמא והוכחה לנשמה הגרמנית המפעפעת. האומה הגרמנית בהקשר זה היא נושאת הלפיד אותו קיבלה מידה של תרבות יוון העתיקה. והיצירה הנעלה צלחה למרות השפעות מזיקות מבחוץ (סוקרטס, הצרפתים, ואני חושבת שגם האיטלקים, כי אופרה לשיטתו היא סרח עודף). כמו שאמרת, אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים...
בירגיט נילסן ניפטרה 361993
א.ד • בתשובה להיא יום ד', 18/1/2006, 21:07
'הולדת הטרגדיה' הוא ביטוי לניטשה המוקדם, שם הסיביוזה בין גרמניות ליווניות מתוארת היטב. הסימביוזה הזו אופינית גם למרטין היידגר (בעל ההיסטוריה הנאצית) שאף קישר בין השפה הגרמנית לשפה היוונית מבחינה תרבותית ומבחינת המבנה האטימולוגי, ומעניין שקישור כזה תמיד מלווה תמיד בזיהוי ''השפעות מזיקות'' מהסוג שתארת.
ספריו המאוחרים של ניטשה נושאים רעיונות שונים. אמנם ניתן למצוא את האדם הברברי החוזר שווה נפש לביתו לאחר מסע רצח ואונס, אבל כל ההתענגות הסאדו-מזוכיסטית שלו באה לדעתי לקדם את הטיעון של החיים כאמנות. ניטשה המאוחר הוא אנטי-דתי (כפי שציין שוקי שמאל) ולא פאן-גרמני. עם זאת ישנו אוצר מלים משותף לפילוסופיה של ניטשה ולתמלילים של האופרות של ואגנר.
בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השניה יצאו מילונים מיוחדים שהתחום הלקסוגרפי שלהם הוא אוצר המלים הנאצי. במילונים הללו ניתן למצוא מלים כמו 'סיאוב', 'טומאה' ו'ניוון'.
הדוגמא של המייסטרזינגר היא דוגמא טובה ל''רוח הגרמנית'' עליה ביקש ואגנר כביכול להגן ביצירתו כמו גם בחייו מפני ההשפעות הזרות שהגרועה שבהן היא היהדות.
בירגיט נילסן ניפטרה 362042
רון בן-יעקב • בתשובה להיא יום ה', 19/1/2006, 3:33
משום מה חשבתי שזה אולי אנלוגי ליחס השלילי שספר התנ''ך זכה לו בזכות המטיפים הדתיים שמדברים בהתנשאות ונבזות על החילונים. דורות קודמים של תלמידים קראו בתנ''ך ואולי לא אהבו אותו, מקסימום היו אדישים אליו (ואני מכליל מאד). היום שינה נימה חזקה של בוז לכל מה שנוטף ממנו ריח דתי, במידה רבה בגלל היחס השלילי של דתיים קולניים כלפי חילוניים. מה שאני רוצה לומר זה שהיחס איננו לתוכן ספר התנ''ך או סידור התפילה פר-סה, שהרי זה לא השתנה. היחס לטקסטים הוא אולי יותר השתקפות של התגובה לנאצות שיוצאות מדוברים דתיים. מודחקת העובדה שהתנ''ך השפיע עמוקות על עיצוב התרבות בכלל ועל התרבות הישראלית בפרט (בדומה להשפעתו העמוקה של וואגנר), כולל ההתרפקות הנוסטלגית על ''הימים ההם''בהם היה יחס של כבוד הדדי (פחות או יותר). לעומת זאת, מוחצן ומועצם השיוך של היצירה האמנותית הזו להתנהגות השלילית של מי שמיימר לנכס אותה לעצמו, וכך היא עצמה נשפטת מזוית הראיה הצרה הזו.

ברור שלא צריך למתוח את ההשוואה יותר מדי, ואולי זה רק אני שרואה קווים דומים.
בירגיט נילסן ניפטרה 362299
היא • בתשובה לרון בן-יעקב יום ו', 20/1/2006, 9:41
התנ"ך הוא רב מחברים ונכתב על פני תקופה ארוכה יותר מאורך חייו של ואגנר. לכן הוא גם יצירה מורכבת יותר ורבת פנים יותר מכלל יצירתו של הנ"ל.

המתח ביחסים בין דתיים לחילוניים יהודים החל כבר בתקופת ההשכלה, וכלל כבר אז קללות ונאצות משני צידי המתרס. כל זה, שנים רבות לאחר שהתנ"ך היה קיים כיצירה.

אפשר אבל להגיד את הדבר הבא: יש סמלים שנוכסו על ידי הנאו נאצים בגרמניה, גם לאחר 1945, ולכן כיום אסור מבחינה חוקית להציג אותם או ללבוש אותם בגרמניה. חלקם של הסמלים הם אותיות קלטיות עתיקות, שבמקור אין להם דבר וחצי דבר עם האידאולוגיה הנאצית.
אדוני השופט, הסמלים יותר חפים מאשר היצירות של ואגנר, מהם לפחות אני ואתה נהנים.
בירגיט נילסן ניפטרה 362326
רון בן-יעקב • בתשובה להיא יום ו', 20/1/2006, 14:02
אני חושש שהניסוח שלי מנע ממך לרדת לסוף דעתי. כל מה שכתבת ידוע אבל לא כל כך קשור למה שכתבתי.
בירגיט נילסן ניפטרה 362336
היא • בתשובה לרון בן-יעקב יום ו', 20/1/2006, 18:10
ואולי אני בתשובה שלי התייחסתי יותר מדי אל המטפורה.
אם ירדתי לסוף דעתך, אתה מתכוון שהסלידה מהמוסיקה של וואגנר קשורה לקונוטציות השליליות שקשורות אליו, הזרם שאליו השתייך, המעמד שלו בתקופת השלטון הנאצי, וכן הלאה. כלומר פחות להוויתה של המוסיקה בעצמה. מעבר לכך, הסולדים מוואגנר מושפעים באופן שאינו מודע להם מתרומתו לעולם המוסיקה והתפתחותו.

ואם לא ירדתי לסוף דעתך, אקבל הסברים בברכה.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות