|
||||
|
||||
ראשית, כפי שאמרת בעצמך, עניין של שרידות אין כאן. שנית, הצורך בהצטיינות יכול להידחות גם הוא. במקרים רבים הרי הצורך ''להיות מישהו'' מתייחס לרעיון של הטבעת איזה חותם בעולם - וזה, בתורו, נובע מהרצון להשאיר משהו ממך לאחר המוות. אותו דבר הצורך בהישגים, בהגיגים וביצירה למיניה. אם כי נכון, כמובן, שיש אנשים שיכולים ''להתנחם'' במידה מסוימת על חוסר הישגים או הצטיינות יתרה מתוך המחשבה שגם המצטיינים מתים, בסופו של דבר. |
|
||||
|
||||
די קשה לדבר על העניין מפרספקטיבה של חיי נצח, אבל אני לא חושב שאנשים מודעים כל כך למותם הצפוי ולכן הם רוצים "להיות מישהו". יש דוגמאות בצורך בפרסום מעבר לזמן בעולם העתיק (לא זכור לי שמו של זה ששרף את מקדש ארטמיס שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל, אבל זה הרעיון), אבל נראה לי שהן אקזוטיות והצורך "להיות מישהו" הוא צורך של כאן ועכשיו. אילו היה צורך גרנדיוזי כזה של הנצחה אלמותית (חשיבה מוזרה שהרי גם לזכרונה של האנושות צפוי להיות גבול) 99.99% מהאנושות לא יכול היה להיות מרוצה מעצמו, כי החותם האישי שהוא משאיר קלוש. צריך לעשות באמת מעשי גרנדיוזי מפלצתי או אחר כדי להיזכר זמן רב מאוד. ילדים רוצים להיות המצטיינים בכיתתם, בקבוצתם בתחומם כדי להרגיש ערך יחסי גבוה יותר כאן ועכשיו בלי פרספקטיבה של חיי נצח לדעתי. למבוגרים כבר יש הרגל אליו הם יכולים להוסיף רציונליזציה של ניצחון על המוות, לאור "הרגילות" של הישגי רוב בני האדם, זה נראה לי מפוקפק. |
|
||||
|
||||
א. סופרים, משוררים, ציירים, פילוסופים, מדינאים, מצביאים ועוד ועוד - יכולים להיזכר גם מאות רבות אחרי מותם. ולא רק אלה מן העולם העתיק, כמובן. ב. הצורך "להיות מישהו" כאן ועכשיו דווקא נובע, בדיוק, מתן התחושה שאם לא כאן ועכשיו - אימתי? דהיינו, הנצח לא נפרש בפנינו להצטיין או לזכות בו לגדולה. ג. ההתיחסות המיוחדת לקבוצת הגיל שלך גם היא הייתה מאבדת מחשיבותה במצב של חיי נצח. קשה לי להאמין שאדם בן 800 יחשוב שמישהו בן 550 הוא לא בר תחרות אתו. אצל ילדים המצב הוא באמת שונה, אבל אינני בטוחה שהוא היה כזה בתקופות אחרות בהיסטוריה. סביר להניח שבימי הביניים, למשל, היחס היה שונה לחלוטין. |
|
||||
|
||||
א. איזה אחוז הם מהווים מהאוכלוסיה בכל זמן? (ברור שלא רק מהעולם העתיק , אבל מאז עבר מספיק זמן כדי לבחון את העניין) ב. האם את סבורה שילד שם לב למשמעות הזאת של אם לא עכשיו אז אימתי? זו לא רציונליזציה של מבוגרים? ג. אפילו במיתולוגיות האלים בני האלמוות עוסקים בתחרויות שאמורות להיות מגוחכות מבחינת אלמותיותם. גם אנחנו המונותאיסטים מצווים להלל, לקלס ולשבח בריה ששבחינו לא אמורים לשנות לה משהו. אולי זה מדגיש את אפסותנו בהשוואה אליה, עם דגש על השוואה. נראה לי שמכך אפשר להסיק על חשיבותו של השבח וההישג היחסי ולא על פחד מהסוף המובטח. |
|
||||
|
||||
מפני שאם נעשה פאראפרזה על ספר בראשית, ויסלח לי יעקב, אז היה צריך להיות כתוב שם: "ויאמר אדם לחווה, נעשה אלוהים בצלמנו ובדמותנו". |
|
||||
|
||||
א. התחלנו מהשאלה מדוע חיי אלמוות יגרמו לדחייה רבתי של הישגי התרבות. אי לכך מדובר על האנשים שיצרו את התרבות. ב. כבר אמרתי שלא מדובר על ילדים, שאצלם זה אחרת. העולם מלא גם באנשים שאינם ילדים. ג. כיוון שטרם הזדמן לי לפגוש אישית אף אחד מאותם אלים או אלוהים, אינני בטוחה שהם אלה שביקשו את כל הקילוסים שהזכרת. |
|
||||
|
||||
א. אני סברתי שחיי אלמוות נועדו למחוק את העניין ההישגי וגרסתי שאת כופה תכונה לא מתבקשת. ''חיי אלמוות בזיכרון'' של אישיות יוצאת דופן גם ניתנים לפירוש מבחינת הישגיות, בנימוק של ''הנה השגתי משהו שלא כל אחד ישיג'' ולא בפירוש של ''הנה ניצחתי את המוות'' שהוא מופרך בעליל לאור סובייקטיביות הזיכרון, העובדה שהוא מתפוגג, וכן שסביר שמשך חיי האנושות יהיה קצר ממשך חיי היקום. ב. מעניין יהיה לפגוש מבוגר נורמלי שלא היה פעם ילד (ילדות במחנה ריכוז אינה במיוחד נורמלית, אם כי תפיסת המוות של ילד שם בוודאי מעניינת). אם כולם היו ילדים, נשאלת השאלה באיזה זמן מתחילות הבעיות האישיות שעליהן הדיון מדבר, והאם שורשיהן באימת המוות או בתכנים מוקדמים יותר. ג. זה ממש לא חשוב אם האלים ביקשו את הקילוסים, כל מה שהטיעון מראה זה שבני אדם מתקשים להפשיט את דחף ההישגיות אפילו מאליהם הנצחיים. |
|
||||
|
||||
ואת צודקת, לא בזה רצית לדון... אני אנסה לצוף על תירוץ הקש של עייפות :) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |