|
||||
|
||||
התקף קליל של אי אמון? מוזר. למה שארצה לשקר בנושא הזה? אום כולתום ופיירוז פופולריות במידה עצומה בעולם הערבי, ואי אפשר להשוות את הפופולריות הזו לאהדה הקלושה שמקבלים יוצרים איכותיים כאן ובמקומות אחרים. השאלה היא לא מי נחשב קלאסי ומי לא, אלא מה הביקוש לאומנות איכותית. אום כולתום קשה יותר לעיכול מפיירוז. שני הדברים החשובים ביותר כשמאזינים לה הם הבנה, בסיסית לפחות, של השפה הערבית, והרבה סבלנות. אין ספק שהמוסיקה המסחרית המודרנית דפקה לנו את הראש בצורה משמעותית: כיום רק מעטים מסוגלים להאזין לקטע מוסיקה שארוך משמונה דקות. ובכל זאת, ברגע שמתרגלים לכך שהשיא של הפיסה המוסיקלית לא צריך להגיע אחרי דקה אלא יכול להגיע גם אחרי ארבעים דקות, אז אפשר להאזין לאום כולתום בצורה נכונה. פיירוז יותר פשוטה, אבל גם השירים הטובים ביותר שלה ארוכים מדי בשביל הסבלנות המערבית. זאת, אפילו שדווקא השיר האהוב עלי, "שאדי", מצליח לדחוס אינסוף עצב ויופי בתוך שתיים וחצי דקות. אם מישהו מעוניין, אני יכול לתרגם את המילים, למרות שבלי המוסיקה והקול של פיירוז זה לא יהיה אותו דבר. עדיין לא דיברנו על זמרות טובות אחרות, כמו ג'וליה בוטרוס, שידועה כאן בארץ בעיקר בתור זו ששרה את "וין אלמלאין" - "איפה המיליונים". אבל זאת, אולי בפעם אחרת. |
|
||||
|
||||
האי אמון לא היה מהסוג הכבד והחשדני... אבל כן הופתעתי. אולי כי עד היום האנשים (הבודדים) ששמעתי מדברים על אום כולתום היו אנשים שגדלו עם ועל מוסיקה ערבית. אני רגילה ליצירות ארוכות, אבל גם הן מחולקות בד"כ לפרקים קצרים ובינוניים באורכם. ויש מבנה ברור, התפתחות וכו'. ואילו כשניסיתי להקשיב לאום כולתום זה לא כל כך הלך. הבעייה היא לא אורך היצירה אלא האופי האחר לגמרי של המוסיקה. (מתברר ממך ומירדן שצריך להבין את המלים כדי להתחיל לגלות את המבנה המוסיקלי. זה מעניין. האם יש גם מוסיקה ערבית "מופשטת"?) בכל אופן, מה שניסיתי לומר בתגובה הקודמת היה שאולי לא נכון להשוות בין המוסיקה המזרחית שנוצרת בארץ לבין אום כולתום. כי זה יהיה כמו להשוות בין יוצר פופ או רוק לבין מלחין קלאסי. אבל אולי אני טועה... |
|
||||
|
||||
"צריך להבין את המילים כדי להתחיל לגלות את המבנה המוסיקלי". לא זו היתה כוונתי. היכולת לעקוב אחרי המילים עזרה לי מאוד, פשוט ברמה של לראות חלוקה לבתים, ובעיקר לדעת מתי היא חוזרת על השורה שהיא כרגע שרה. להערכתי אפשר היה לעשות זאת בכלל בלי *להבין*, אם כי לא ניסיתי (והייתי יכול בזמנו, כי הידע שלי בערבית קלוש ביותר). מכל מקום, אולי חלוקה סבירה לרצועות בדיסק היתה משיגה כמעט את אותו האפקט. אגב, במקרה שלי "התחברתי" הרבה יותר בקלות, כבר מהשמיעה הראשונה, לקטעי הנגינה שבין הבתים. |
|
||||
|
||||
האם יש שם הפסקות שיאפשרו חלוקה לרצועות בדיסק? |
|
||||
|
||||
ביצירות קלאסיות (דוגמה בודדת שיש לי: "פולחן האביב" לסטרווינסקי) כבר ראיתי שמחלקים גם איפה שאין הפסקה, כנראה בגלל שהמלחין הגדיר ששם מתחיל קטע חדש (ומחובר לקודמו). ב"אנת עומרי" אין בעיה כזו: יש הפסקות ברורות (שבהם הקהל מוחא כפיים), שמאפשרות חלוקה ל-5 רצועות, או 7, או קצת יותר (אם ממש רוצים, אבל לא כדאי). מסקרן אותי אם יש דיסק "רשמי" יותר מזה שיש לי, והאם שם יש חלוקה כזו. |
|
||||
|
||||
חלוקת רצועות בדיסק לא אומרת בהכרח הפרעה לרצף השמיעה, ניתן לתכנת את תהליך הצריבה כך שהמעבר יהיה חלק לחלוטין. בהופעות חיות נהוג לשים את קטעי מחיאות הכפיים בספירה אחורנית שלפני התחלת רצועה חדשה (במקום שתי שניות השקט המסורתיות), כך שאם מתחילים לנגן את השיר לא שומעים אותן, אבל אם שומעים את הדיסק ברצף הן ממלאות את החלל שבין השירים. כל עניין צריבת הדיסקים והאפשרויות השונות שניתן לעשות איתם הוא עסק מרתק ומעניין למדי. |
|
||||
|
||||
ב"מועדון הלבבות השבורים של הסמל פפר" של החיפושיות המעבר משיר הנושא (טרק 1) ל"עם מעט עזרה מידידי" (טרק 2) הוא חלק לגמרי. |
|
||||
|
||||
למיטב זכרוני יש בתקליט הזה מעבר חלק לגמרי בין כל שיר לשיר שאחריו, למעט כמובן המעבר בין השיר האחרון בצד הראשון לשיר הראשון בצד השני של התקליט המקורי. |
|
||||
|
||||
[הערה: תגובה זו מכילה מידע טכני מפיו של אוטודידקט בתחום] אני יודע על שתי דרכים חוקיות אפשריות ליצירת אפקט שכזה: - הגישה הבדלנית: ביטול מוחלט של רצועת ההפרדה בין הטרקים השונים (רצועה שמתחילה מתחילת הטרק עד לנקודה שנקראת Index 0, ובה אמור לספור הנגן את הזמן אחורנית). - הגישה ההשתלבותית: מילוי רצועת ההפרדה הנ"ל במוזיקה, במקום בשקט המסורתי, ובכך ליצור אפקט של רציפות. האפשרות הראשונה הינה יותר "אלגנטית" ומקצועית, אבל יש לה חיסרון, משום שנגנים מסויימים מוסיפים מיוזמתם שתי שניות של שקט כאשר הם מזהים שאלו לא קיימות בדיסק עצמו (נוהג פסול, לטעמי, ואינני יודע אם הוא עומד בתקן הבינלאומי של תקליטורי אודיו [או שמא דיסקי שמע?] שנקרא "הספר האדום"). אני מעריך שטכנאי הקלטה ועריכה דיגיטלית שמתעקשים לעשות עבודתם כהלכה שוקלים את שתי האופציות, ומחליטים בהתאם למה שישקף את רצונו של האמן באופן השלם והנאמן ביותר למקור. הערת צד היסטורית: מקורה של רצועת ההפרדה הוא בשטח החלק (פיזית) שבין רצועות בתקליטי הויניל הזכורים בחיבה, כיום אין לכך הצדקה טכנולוגית או אחרת. פתאום נזכרתי באפשרות נוספת להגדרת קטעים שונים על גבי דיסק, מבלי לחלק אותו לרצועות: אלמנט האינדקסים. ארחיב על כך אם מישהו ירצה. |
|
||||
|
||||
ניתאי, זכור לי מילדותי, בימים בהם ערוץ 1 היה מדורת השבט, תכנית דרישות שלום בערבית (שבת אחר הצהרים, נדמה לי) ששיר הנושא שלה היה של פיירוז, שיר סוחף, יפהפה וכואב שהמילים היחידות שהבנתי בו היו איבני וסלאם. אתה יכול לתת לי בבקשה פרטים נוספים? את המוסיקה היפהפיה לצערי איני יכולה לתאר כי לדאבוני איני יודעת תווים, וזאת בהנחה שאת הסלסולים האלה ניתן בכלל לכתוב בתווים הקונוונציונאלים. תודה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |